"תנועת העבודה הציונית הציגה בעבר שילוב יוצר בין יסודות ריאליסטיים ואוטופיים", אומר פרופסור יוסף גורני, אחד החוקרים המרכזיים של תנועת העבודה. גורני טבע בהקשר זה את המושג 'ריאליזם אוטופי'. האם יכול הריאליזם-האוטופי להוות מנוף לתיקון חברתי בישראל של היום?
אוטופיה נתפסת בדרך-כלל כדבר בלתי-מציאותי, לא-ריאלי. מה זה ריאליזם אוטופי? האם אין כאן סתירה?
באמת זה מושג בעייתי והוא היה בעייתי גם לאנשי תנועת העבודה. כשהשתמשתי בו לראשונה בקשו ממני כמה מותיקי 'אחדות העבודה' שלא להשתמש בו. שם התואר 'אוטופי' נתפש בעיניהם כבעייתי. ראשוני החלוצים בראשית המאה, אנשי 'פועלי ציון' ו'הפועל הצעיר', הקפידו להדגיש כי הם אינם 'אוטופיסטים'. בהשפעת המארקסיזם, שימשה ה"אוטופיה" כמילת גנאי או זלזול כלפי חולמי חלומות בלתי-ראליסטיים. אנשי תנועת העבודה חשבו שאם מכנים את המפעל הציוני (ובמיוחד את מעשי תנועת העבודה) בכינוי "אוטופיה", בעצם אומרים שהמפעל אינו ריאלי ולכן אין לא עתיד. מכך הם חששו. אבל החשש הזה התבדה – לתנועת העבודה הציונית היתה השפעה מכרעת על מהלך ההיסטוריה. לתנועות המיישבות, הקיבוצים והמושבים, שהיו תנועות אוטופיות, היתה השפעה דרמטית על גורלו של העם היהודי במאה העשרים. וכך גם המושבות הראשונות, שהיו אוטופיות, לפחות בראשיתן. אלה היו הגורמים שבנו את הציונות, שיצרו אותה, שכיוונו אותה, שהנהיגו אותה. אי אפשר להשיג השפעה כזאת מבלי להיות ריאליסט. לכן בחרתי לציין את פועלם בכינוי הפרדוקסאלי-לכאורה 'ריאליזם אוטופי'. הדגש בביטוי הזה הוא על הריאליזם…
אז מדוע 'אוטופיה'? למה אתה מוסיף את האוטופיה לריאליזם?
כי היו במעשים האלה יש יסודות אוטופיים מובהקים! ולא רק אני אומר כך: ברל כצנלסון כותב על שלמה לביא, ממייסדי קיבוץ עין חרוד ומהוגי רעיון הקיבוץ הגדול, שהרעיונות שלו היו אוטופיה. והוא אומר זאת בהערכה, לא בזלזול! גם בן גוריון הודה ברצון, בדיון בכנסת ב-1951, "אני אוטופיסט". והלא בן-גוריון היה גדול הריאליסטים! אבל במעשיו ובמחשבתו היה גם קו אוטופיסטי. בשנות העשרים, למשל, הוא ניסה לקיים קופה משותפת לכל חברי ההסתדרות – שיתוף כלכלי מלא.
הניסיון לברוא 'יהודי חדש', יחסים חברתיים חדשים, אתוס ה'צבר', ערך העבודה – כל אלה היו אוטופיות בתהליך של הגשמה. לדוגמא – ערך העבודה: יש לרעיון של עבודה עברית משמעות כלכלית, יש כמובן משמעות לאומית אבל יש גם משמעות אוטופית – העבודה כפעולה של שחרור האדם. ומכאן – קידוש העבודה.
המושג החשוב ביותר באוטופיזם הציוני הוא מושג ה'הגשמה': בניגוד לזרמים מרכזיים בשמאל האירופי, שדחו את בניית החברה הסוציאליסטית לשלב של 'אחרי המהפכה', התעקשו אנשי תנועת העבודה הציונית להגשים כאן ועכשיו משהו מחברת העתיד. גישה מעשית זו קיבלה גם ביטוי תיאורטי ואידיאולוגי בהגותם של גורדון, בובר ואחרים.
הגשמה היא ההפך הגמור מ'מגדלים פורחים באוויר'. גם אנשי 'פועלי ציון' המארקסיסטים, שהתנגדו בתחילה למגמות האוטופיסטיות, (למשל: להקמת קבוצות שיתופיות), הבינו מוקדם למדי שאלה מגמות חיוניות. מסתבר שבאותו שלב היסטורי, הגישה האוטופיסטית היתה הריאליזם הריאליסטי ביותר.
מניין נבע כוחה של האוטופיה הזאת? מה הפך אותה לריאלית?
יש תקופות היסטוריות שבהן יכולה אמונה, אידיאולוגיה, שמוגשמת במעשים, לעצב מציאות לא פחות מאינטרסים ופוליטיקה. במשך ארבעים שנה, מראשית ההתיישבות ועד סוף העליה השלישית, הגישה האוטופיסטית היא זו שעצבה את החברה בארץ: העליה, החינוך העברי, ההתיישבות השיתופית…
ניקח רק דוגמא אחת: החייאת השפה העברית. אנשי הבונד טענו כנגד הציונים שזוהי אוטופיה מהסוג הגרוע ביותר! התעקשות לדבר עברית (ועוד בהברה ספרדית), תגרום רק לניתוק של הציונים מן העם (הדובר יידיש) ולא שום דבר אחר. והנה – האוטופיה התגשמה! העברית היתה לשפה עיקרית, לשפת דיבור. הנאצים רצחו את המוני דוברי היידיש באירופה, אבל המפעל הציוני הצליח לברוא המונים דוברי עברית בארץ ישראל. ה"אוטופיה" הזו הצליחה בגלל שילוב ייחודי של ארבעה גורמים: אידיאליזם של קומץ "משוגעים לדבר", תמיכה של גופים פוליטיים מאורגנים (בעיקר מפלגות הפועלים), השתתפות פעילה של חוגים מקרב האינטליגנציה ושיתוף פעולה של המוסדות הלאומיים, שלמעשה כפו את העברית על היישוב.
מדוע לא הצליחו באותה מידה גם בתחום החיים השיתופיים? בתחום השוויון הכלכלי והחברתי?
היה ניסיון לעצב מלמעלה גם דפוסים של שוויון. בתחילת דרכו של היישוב, עד להקמת המדינה, היה ניסיון לעצב חברה שוויונית. כך היה למשל בהסתדרות, שעובדיה קבלו שכר שנקבע על-פי מפתח 'משפחתי' (גודל המשפחה שמפרנס העובד) ולא לפי כללי השוק. אולם, חברות הסתדרותיות שהיו צריכות להתחרות בשוק החופשי לא יכלו לעמוד בכך, ושלמו שכר 'רגיל'. כך נוצר מצב פרדוקסאלי, שפקידי ההסתדרות קבלו שכר 'משפחתי' גבוה, בעוד העובדים של סולל בונה קבלו שכר נמוך יותר. שיטת השכר המשפחתי הותקפה גם מן הכיוון ההפוך: רופאים, למשל, ששכרם בשוק החופשי היה גבוה, סרבו לעבוד בקופת-חולים ב'שכר משפחתי'. בהסתדרות ניסו תחילה לעקוף את הבעיה בדרכים נפתלות, באמצעות 'ועדות מיוחדות'. בסופו של דבר ויתרו כליל על שיטת השכר השוויונית, ועברו לתשלום משכורות 'רגילות'. אחרת, אי אפשר היה לשרוד בכלכלת-השוק שהתפתחה בישראל.
אבל אולי אפשר היה למנוע מלכתחילה את התפתחות הכלכלה בישראל בכיוון של כלכלת-שוק?
זה היה בלתי אפשרי משלוש סיבות.
ראשית, היישוב היהודי ותנועת העבודה בפרט היו תלויים בממשלת המנדט הבריטי. בריטניה התנגדה בדרך-כלל לסוציאליזם, בעיקר מסיבות של פוליטיקה מעצמתית: חשש מברית-המועצות.
שנית, ברית-המועצות עצמה, שהיתה הגורם היחיד בזירה הבינלאומית שעליו יכול היה להשען מי שהתנגד לקפיטאליזם, היתה אנטי-ציונית (מעניין לציין שבן-גוריון היה מוכן להצטרף לאינטרנציונאל הקומוניסטי, אם תכיר ברית המועצות בציונות כפתרון לבעיה היהודית).
שלישית, וזו הסיבה החשובה ביותר – מפעל ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל נבנה בכספיה של התנועה הציונית. הכספים האלה גויסו ממקורות פרטיים. תנועת הפועלים הציונית היתה תלויה, לשם הגשמת יעדיה, בהון של הבורגנות הציונית. אי אפשר היה לבנות חברה סוציאליסטית על-יסוד הון בורגני. מצד שני, לא היו לתנועת העבודה מקורות מימון ריאליים אחרים.
ההון הפרטי אִפשר את החיים הסוציאליסטיים-האוטופיים, אבל זה חייב פשרות. חיים ויצמן, שאי אפשר לחשוד בו בסוציאליזם, אמר פעם לאנשי 'השומר הצעיר': "הרבה פשרות עשיתי כדי שאתם תוכלו לחיות על פי עקרונותיכם…"
כשמפלגות הפועלים נכנסו להנהגת ההסתדרות הציונית טענו נציגי הבורגנות שכך אי אפשר יהיה לבנות את המשק – אם יש מנהיגות סוציאליסטית אין הון בורגני. אבל אז עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, ובתנועה הציונית הורגש הכרח ללכד את השורות. הויכוח נשכח, אבל ההון הפרטי שעליו הסתמכה התנועה הציונית יצר הכרח שניהול התנועה והנהגתה לא יהיו רק סוציאליסטיים.
אז הכשלון היה טמון כבר בתנאי הפתיחה?
הכשלון היה מרכיב הכרחי! הוא נבע בהכרח מן הקונסטרוקטיביזם של תנועת העבודה. תנועת העבודה בקשה לבנות חברה, לבנות כפרים וערים, ליישב את הארץ. אי אפשר היה לעשות זאת בלי מקורות כספיים, והמקורות הזמינים היחידים היו אלה שגייסה התנועה הציונית ממשקיעים פרטיים. במצב כזה, אי אפשר היה לבנות את ישראל כאוטופיה סוציאליסטית. המירב שאפשר היה להשיג היה מעין כלאיים: חברה ומדינה שיש בה שילוב בין יסודות סוציאליסטיים וקפיטאליסטיים.
איך התאפשר שיתוף פעולה כזה, בין בורגנים וסוציאליסטים, הון פרטי ותנועות פועלים?
יש כמה סיבות להצלחת השילוב הזה בין הון פרטי לקבוצות אוטופיות-סוציאליסטיות. קודם כל ההון היה הון לאומי – קפיטליזם בעל חזון לאומי. הקפיטליזם הלאומי מימן את הפעילות הלאומית ומי שהגשים בפועל היו בעיקר הקבוצות האוטופיסטיות. כך נוצר שיתוף פעולה. האינטרס הלאומי המשותף הווה מסגרת לשיתוף באינטרסים המעמדיים של העובדים ושל בעלי ההון.
סיבה נוספת להצלחת השילוב, היא שבעלי-ההון בתנועה הציונית (ובעשורים הראשונים של מדינת ישראל) הפיקו את רווחיהם מהתרחבות הייצור ומשיפורו. לכן היה להם אינטרס להרבות את מספר העובדים ולהיטיב את תנאי-העבודה. בתקופה הזו, במחצית הראשונה של המאה העשרים, היה כאן קפיטליזם קונסטרוקטיבי ופטרנליסטי שמיטיב עם העובדים מעמדת האב הדואג והכל-יודע. זה נבע מתנאי השוק, מצרכי בעלי המפעלים. למשל אתא – זה לא שהמפעל הפסיד או שבעליו לא היו עשירים – אבל ההנהלה דאגה לרווחת הפועלים, המנהל היה המיטיב שלהם.
שני הדברים הללו העמידו לא פעם את אנשי תנועת העבודה בפני דילמות קשות. למשל: האם ובאילו מקרים מותר לקיים שביתה – השביתות מנוגדות לכלכלה הלאומית, לאינטרס הלאומי והשביתה היתה מכוונת בעצם נגד האב המיטיב המגולם בבעל ההון, בעל המפעל. לא פעם התקבלו בהנהגת תנועת העבודה החלטות בעייתיות מאוד…
אז מה קרה בעצם? לאן נעלם שיתוף הפעולה?
כל עוד עמדו התנעות האוטופיסטיות, ובמיוחד המושבים והקיבוצים, בחזית המשימות הלאומיות הם נהנו מיוקרה, מתמיכה בכספי הלאום ומנגישות להשפעה פוליטית. עם הקמת המדינה התפקידים הלאומיים עברו מיסוד. קמו גופים מדינתיים כמסגרת לעשיה הלאומית, תחליף לעשיה של התנועות האוטופיות-סוציאליסטיות. עצוב לציין, שהביטוי האחרון לתרומתם הלאומית המיוחדת של המושבים והקיבוצים היתה השירות ביחידות קרביות, בסיירות מובחרות ובדרגי הפיקוד והקצונה. תנועה שכל עיקרה היה בניית חיים מצביעה היום דווקא על בתי הקברות הצבאיים כדי להראות את תרומתה הלאומית הייחודית. עם התפוגגותו של האתוס הלאומי, נעלמו היוקרה של התנועה הקיבוצית, וההגנה המסוימת שנתנה לה בפני השפעתם ההרסנית של 'כוחות השוק'.
בנוסף לתהליך הזה, גם הקפיטאליזם בישראל השתנה: מקפיטאליזם יצרני, המעוניין בהגדלת מספר העובדים, ובדרך-כלל גם בשיפור תנאי-העבודה, הוא הפך לקפיטאליזם דורסני הרואה בעובדים אויב. הקפיטליזם הנוכחי, עם כל ההסברים הרציונאליים שאולי חלקם נכונים ויעילים, לא מתאים לחברה הישראלית. הוא מהווה איום ממשי עליה.
האם אתה רואה סיכוי להתחדשותם של מפעלים ריאליסטיים-אוטופיים בישראל של ימינו?
לשם כך נחוצה רדיקאליות חברתית חדשה. קבוצות רדיקליות, גם אם הן מרגיזות, הן מחייבות למחשבה. קבוצות כאלה מעוררות דיון ואולי לטווח הארוך גם שינוי. הפוסט-ציונים למשל עוררו את הדיון האקדמי, הם גרמו גם לי לחשוב שוב. אבל הם מנותקים לגמרי מהציבור הרחב ומהצרכים שלו. קבוצות רדיקאליות, וגם יחידים, צריכים לפעול מתוך הציבור ולעבוד בתוך השדה הפוליטי והחברתי, גם ברמה השכונתית והמקומית.
הפעולה של קבוצות כאלה הרבה יותר קשה היום. הרוח הקולקטיביסטית "הזמינה" פעולה פוליטית וחברתית, ואפילו פעולה רדיקלית. הרוח האינדיבידואליסטית השלטת עכשיו מייאשת גם את מי שלא מאמין בה. היום הפעילים אינם זוכים להכרה על מעשיהם. הם נשארים בשוליים.
אבל מעמדה של שוליות חברתית אי אפשר להשפיע השפעה ממשית ואי אפשר לבנות אלטרנטיבה!
כדי לחרוג מן השוליות, כדי ליצור ולבנות, צריך לעשות פשרות ולשלם מחירים. הנכונות לשלם מחיר היא מאפיין מהותי של הקונסטרוקטיביזם שעליו דברתי.
ומה באשר לשדה הפוליטי?
המצב הקשה שאליו נקלעה החברה הישראלית לא ישתנה, אם לא יקום מחנה פוליטי רחב ומגוון שיתבסס על כמה עקרונות יסוד: דמוקרטיה אמיתית, מדינת רווחה וחתירה להסדר שלום. השותפים במחנה הזה לא חייבים להסכים ביניהם בעניינים אחרים, אבל הם צריכים ליצור קואליציה על-בסיס עקרונות אלה ולהאבק ביחד על השלטון במדינת ישראל.