באחד מרגעי השיא בסרט 'המקור' העוסק במניפולציות ובפשעים שביצעו חברות הסיגריות נגד החברה האמריקנית ובכלל, שואל העיתונאי החוקר, אל ('וצדק לכל') פאצ'ינו, את הבוס שלו: "למה אנחנו מחוייבים? לאמת או לרווח?". דומה ששאלה זו היא העומדת בתשתית התקשורת המודרנית מראשיתה, אי אז במערב אירופה במאה ה-17.
בכוונת מאמר זה לעסוק בתקשורת כאילו הבוסים, העיתונאים וקהל המשתמשים קיבלו החלטה אוטופית, לפיה תפקיד התקשורת היא 'האמת' ונגזרותיה, וגם אם היא מופעלת על בסיס שיקולים רציונליים – מהסוג הקשור לשיקולי עלות תועלת אך לא בהכרח מובילים אליהם – אין בכוונתה לעשות רווח בכלל ורווחי הון-דומיננטי בפרט.
ולפני שניגש לתאור אוטופי-אפשרי של תקשורת לצרכי האדם, נזכיר את בעיית השעמום הכרוכה בדיון בסוציאליזם-על-דרך-החיוב. מה יש לדבר, הרבה יותר מרתק לכתוב על פרשייה עסיסית כזו או אחרת, או להשתלח בעשר המשפחות השולטות בשוק הישראלי בכלל ובשוק התקשורת בתוך כך. אלא שאם בכוונת מאמר זה לפתח תמונת-עתיד אוטופית באשר לתפקודה החברתי-ההומני של מערכת התקשורת לסוגיה, כל שנותר הוא להתגבר על השעמום.
מהי האמת?
למען הסר ספק, וכדי לדחות על הסף את הכאילו-דיון הפוסט-מודרני הנדוש והעקר על עצם אפשרות חשיפת 'אמת', אומר בפשטות שלצורך הענין 'האמת' היא כל מה שנכנס תחת המאמץ הכן וההוגן לשתף אנשים במידע אמין גם אם חלקי, הנוגע באופן כזה או אחר ביום-יום הקטן והפרטי, כמו גם ביום-יום החברתי, הכללי והגלובלי. כך למשל 'אמת' היא ידיעה המסייעת לפרט להגביר את תחושת הבטיחות שלו בזמן נהיגה, ובלבד שהיא נכונה ומבוססת. ידיעה כזו גם עשויה לסייע בידו לחסוך ממון בתחזוקת הבית, שוב, אם היא נשענת על מקורות של ממש. 'אמת' היא כמובן מידע על פקקים בכבישים, על מזימות פוליטיות מקומיות או על תכניות מתאר שיש בהן נזק מבחינה אקולוגית.
כך או כך, פיסת מידע-תקשורתית שהיא 'אמת' במובן המתואר לעיל, כלומר מידע המחובר באופן כזה או אחר לחיים הממשיים, עומדת בניגוד לפיסת-מידע שמטרתה יצירת רווח, זאת על יסוד ניצול יצרי הרכילות, הפחד, המציצנות או הפורנוגרפיה לסוגיה הטבועים מן הסתם בכל אדם שהמוח הזוחלי שלו עדיין מהווה גורם חשוב ביצירת התודעה שלו (במלים אחרות, יצרים אלו הם נחלתם של כל האנשים כולם…). אגב, למען הסר ספק, אני מאלו הסבורים שתעשיית היצרים הנמוכים לא רק שלא תעלם לחלוטין גם בעולם אוטופי, אלא שהיא אף רצויה מבחינות מסוימות הראויות לדיון נפרד. כך או אחרת, תעשיית היצרים בעולם האוטופי תתפוס את המקום אותו תופסת תעשיית הפורנוגרפיה הקלאסית – זו שהיתה קיימת לפחות מהמאה ה-19 ועד להתבססות הרלטיביזם הפוסט-מודרני בכל חלקה רעה – כלומר בשולי החברה. כפי שכתוב בתלמוד, "מי שתקפהו יצרו, ילבש שחורים וילך לעיר אחרת" או משהו כזה.
היסטוריה מקוצרת של עולם התקשורת
את עולם התקשורת אפשר לחלק לשני סוגים: התקשורת הכתובה והתקשורת האלקטרונית. את הכתובה אפשר גם כן לחלק לכמה סוגים: תקשורת לצרכי מסחר, בידור, מידע, השכלה, אידיאולוגיה ועוד. גם את האלקטרונית אפשר לחלק לכל מיני סוגים: לפי חומרה ולפי תוכנה, לפי אופן השימוש, ואחר כך גם לפי תחומי עניין ועיסוק. והרי אין לדבר סוף. ומכיוון שהחתום-מטה עוסק בהיסטוריה לתחביב ולפרנסה, נוח לו למיין את עולם התקשורת על פי התפתחותה בהקשר של העת החדשה: מהמלה הכתובה והמודפסת, אל המלה והתמונה המשודרת ועד למלה לתמונה ולסרט המקוונים. במלים אחרות: מהעיתונות; אל הטלגרף, הטלפון, הרדיו והטלוויזיה; ועד ל'רשת העולמית הרחבה' (www).
כפי שהסביר נוויל הולמס במאמרו המתורגם שפורסם בגיליון מס' 1 של 'חברה' ("מיתוס מהפכת המיחשוב"), את ההבדלים בין אלו יש לראות במונחי אבולוציה (התפתחות) ולא רבולוציה (מהפכה). אמנם הולמס התכוון בעיקר לשבור את המיתוסים הקשורים למחשב, אך דבריו יפים לכל סוגי התקשורת המודרנית. ואם הולמס צודק (והוא צודק), הרי שהדילמה "רווח-אמת" נכונה לכל אחד מהסוגים הנזכרים, והדברים ידועים. העיתונות הכתובה החלה כחלק מהתפשטות כלכלת השוק העולמית. אפילו העיתון היהודי הראשון נולד באמסטרדם, בירת הסחר האטלנטי במאה ה-17. עם זאת, 'משפט פיטר זאנגר' שהתרחש בניו יורק בשנים 1735-1733 הוא הפרשיה הקלאסית ממנה שואבת העיתונות עד ימינו את המוטיבציה שלה לחקר האמת (במקרה הזה, למרות שבעל העיתון הודה בעובדה שהוא מתח ביקורת על השלטון, המושבעים קבעו שהעיתון אינו אשם כי חובתו לבקר את השלטון). בשלב השני, האלקטרוני וההמוני יותר, הדברים היו פחות חותכים, אבל ניתן למצוא גם בו את הדילמה אם רק מחפשים. הסרט "המקור" הוא רק אחד משורה ארוכה מאד של יצירות תרבות ואמנות שהתייחסו וממשיכות להתייחס לשני ההיבטים הללו של התקשורת לסוגיה.
אז מה היה לנו: תקשורת המתפתחת לאורך דילמה ברורה (רווח-אמת) ובממדי ענק, והמקיפה עולם ומלואו, אך נשענת מראשיתה על המשתמש היחיד. גיליון העיתון עוסק בכל אך נקנה ונקרא על ידי היחיד; כך גם האוחז בשפופרת השח-רחוק או הסלולר או בעל המצלמה הדיגיטלית. ואפילו בימים ההם עת ישבנו על הדשא בקבוץ וראינו יחדיו את צסק"א-אוכלת-אותה, החוויה נצרבה קודם כל ב"מאורת הגולגולת" הפרטית שלנו, אם להשתמש במונח של בנדיקט אנדרסון, המסביר הגדול של תופעת הקהילתיות המדומיינת (ולא הדמיונית, כלומר הלא-קיימת, אלא המדומיינת, כלומר הנשענת על דמיונו של היחיד).
תקשורת הומנית-חברתיסטית
כיצד בונים תקשורת המונים-יחידים כזו באופן שהוא הומני-חברתיסטי כלומר סוציאליסטי? פשוט, על סמך ההנחה המקובלת שידע הוא כוח, אבל שכוח, למרות הסכנות הגלומות בו, מקפל קודם כל את האפשרות לתיקון המציאות האנושית ולעיצובה. מכאן, שעל העיתון האוטופי עליו אנחנו מדברים להראות בערך כך – בעמוד הראשון, כתבות צנועות כותרת המלוות התפתחויות בתחומים קרובים ורחוקים, מתוך מגמת מעקב: מה קרה? מה קוים ממה שהובטח? אילו בעיות צצו בדרך ליישום? יראה כפי שיראה העמוד הראשון, דבר אחד לא יהיה בו: סנסציונליזם. את הסנסציות יחפשו האנשים במגרשי הספורט או בבית ("סנסציה! הצלחתי לתקן מכשיר וידאו בעזרת הוראות שקראתי בעיתון", או: "סנסציה! ילדתי הקטנה הצליחה לזהות את האות 'גימל'!" אלו סנסציות: אנו חשים אותן בחיינו הממשיים).
עד כדי כך אנחנו לא מחוייבים במציאות האוטופית הזו לסנסציה ולמה שהיא מביאה איתה, שניתן לתאר בקלות יום בלי עיתון בכלל, או עיתון יומי המקיף רק כמה עמודים, או עיתון המוקדש לעתים רק לנושא אחד או שניים כי על האחרים אין מה לכתוב, ואין שום חובה "לייצר" חדשות עבור "שוק" הקונים. ומכיוון שאין סנסציות המוניות-אנונימיות, שהן עוד סוג של פורנוגרפיית-רכילות, אין גם תחרות בין עיתונים, ובמקום שאין תחרות המחירים באמת יכולים לרדת. נשמע מוזר? לאו דווקא. אמנם מחירי העיתון בימינו נמוכים יחסית, אך עיתון הרי לא מכסה את עלותו ממחיר הגיליון, אלא מפרסומות. ובמקום שאין תחרות על 'רייטינג' של עיתון זה או אחר, אין גם תחרות פרועה כלפי מעלה – ועל חשבון הצרכן במישרין במחיר המוצר ובעקיפין בהטבות פוליטיות לבעלי הון דומיננטי – והתוצאה היא מדור פרסומות שנראה כמו מודעות האבל: קצרות, תמציתיות, ענייניות. הן מספרות רק מה שיש במוצר ולא מה שרוצים המפרסמים הקופי-רייטרים היצירתיים עד-בלי-די של ימינו, שנראה בו. מיניה וביה, הפורנוגרפיה שבה למקומה המכובד והראוי – לשולי החברה.
הגיון דומה עשוי להנחות את הרדיו והטלוויזיה. בהעדר מאבק מטורף על רייטינג, אין סיבה שעלות השידורים לא תכוסה ממיסוי בסדר גודל הרווח כבר בימינו. אם ניקח בחשבון לא רק את האגרה אלא גם את כמויות הכסף הזורמות בכל חודש מכיסי האזרחים בכל פינה בעולם לחברות שקיבלו במתנה את שידורי הכבלים, הרי שמדובר בנפח כלכלי אדיר. נפח כלכלי כזה אמור לאפשר לקיים בקלות ערוצי תקשורת משודרת ברמה המקומית, על פי עניין, לפי קהל יעד, ערוצי אד-הוק המלווים ארוע קצר מועד וכו' וכו', משהו המתקיים היום במידה מסוימת בממלכה הפחות-מוכרת של המגאזינים הייחודיים למיניהם.
בדיוק כמו העיתונות הכתובה, רדיו וטלוויזיה כאלו יוכלו להתפנות ללוות נושאים אנושיים מציקים ומטרידים, מבלי שמפעיליהם יהיו "מחויבים" ל"סקופים" העומדים בתשתית "הסנסציה", המהווה כלי מרכזי – לצד טרור דמיוני או ממשי, אנקדוטות, רכילות צהובה ופורנוגורפיה – בתחרות על הרייטינג. ועוד בונוס: עיתונאי שלא מוטרד בשאלת היסוד האם הוא חוקר או שמא הוא מוכר, יכול להרשות לעצמו ללוות נושא כלשהו מהעריסה ועד לקבר, מבלי שיהא מופרע על ידי הצורך ליצור חדשות לבקרים.
גם את הסלולרים אפשר יהיה לשחרר מהתפקיד הדביק שהועידו להם משווקיהם בימינו. כידוע, "מליון ישראלים אינם לבד" כאשר הם אוחזים במכשיר של סלקום למשל. כפי שמראות לנו הפרסומות בטלוויזיה, האב המתרוצץ לצרכי פרנסה בניו יורק, יכול לשמור על זמן איכותי עם ילדו שנותר בגבעתיים. מחיר האשליה הזו, שהוא למעשה מחיר הפרסומות, משפיע כאמור על מחיר המכשיר המאפשר למנכ"ל סלקום להפקיד בבנק בכל חודש על פי נתוני הדג-נחש 640 אלף שקלים, או 2560 ₪ לשעת עבודה. כאשר מכשיר תקשורת סלולרי יהיה לא יותר מאשר מכשיר תקשורת סלולרי, האב יצטרך למצוא דרכים ממשיות יותר לבטא את ההורה שבו. ועוד בונוס: מנכ"ל סלקום ישמח להסתפק במשכורת ממוצעת המגיעה לו בדין, שכן מה הרבותא המסחרית בלנהל חברה החולשת על שוק המוני שאין סיבה שלא יעמוד בשל כך על קרקע עסקית יציבה ובטוחה?? אפילו על פי עקרונות הקפיטליזם המוקדם והמאוחר, שכר גבוה מגיע למי שמסתכן. והיכן בדיוק הסיכון בשיווקו של מוצר שהכל חפצים בו?
ולבסוף, המחשב, ידידו הטוב של האדם. בשונה מהידיד ההוא, אמנם לא עושה את הצרכים על הדשא של השכן לאחר שנשך למוות את אחת מנעליו, אך בדומה לאותו ידיד גם אל המחשב הצלחנו – חלקנו לפחות – לפתח קשר רגשי לא קטן ואולי אף גדול יותר. כלבים או מחשבים, כך או כך, דמיינו לעצמכם www מכוון-חברה, אמת ואדם. הרשו לי לצטט שוב מדבריו של נוויל הולמס, אותו פרופסור למנהל באוניברסיטת טזמניה בואכה אוסטרליה: "הניאו פיאודליזם" כך חושש הולמס, "הוא העתיד שלנו". כלומר הולמס סבור שעל ידי רתימת המחשב לצרכי השוק במתכונת המילטון-פרידמנית-שטרסלריסטית-תאצ'ריסטית, הולכת ומתחזקת המגמה של יצירת מעמדות ברורים וסגורים, כפי שהיה בעידן הפיאודלי. זה העתיד טוען הולמס, "אלא אם מקצוע המיחשוב יאמץ כמה אידיאלים נשגבים ויפעל באופן מתואם על מנת לנוע לעברם". אידיאלים נשגבים? לא להבהל. אמת ולא רווח. זה הכל.
טכנולוגיה וחברה אחרת
"הטכנולוגיה" ממשיך הולמס, "היא נייטרלית. השימוש בה מביא את הטוב או את הרע. הטלוויזיה למשל, יכולה היתה לסייע באופן נפלא לחינוך; במקום זאת היא נהייתה למכשיר המרכזי לפסיכולוגיית צרכנות. רשת האינטרנט עשויה היתה להתפתח לכדי מכשיר עזר חינוכי נפלא. אלא שנראה שממשלות העולם מקדמות אותה לתפקד כמכשיר למסחר אלקטרוני. ההקבלה לטלוויזיה צריכה להיות מובנת מאליה, ועל העוסקים במיחשוב לבקר בחריפות את ההיבטים הגסים של התפתחות זו, כמו גם לפעול להבטיח שההיבטים השוויוניים של האינטרנט לא יטבעו בגל העולה של 'הראציונלית הכלכלית'".
משהו על "ההיבטים השוויוניים" למדנו משי ליטבק ואוהד חורש. במאמרם שהתפרסם בגיליון 4 של חברה, הסבירו לנו השניים את ההבדל בין 'הקוד הסגור' – נשמת אפו של הבילגייטסיזם הדורסני והמונופוליסטי שמעונין בכל דבר חוץ מבתחרות חופשית – לבין 'הקוד הפתוח' המהווה תנאי למה שליטבק וחורש מגדירים בפשטות 'חברה אחרת'. אחד מאנשי 'הקוד הפתוח' רואיין לאחר כמה חודשים ב'הארץ' והסביר שהוא לא רואה שום בעיה עם העובדה שהוא משתכר בכבוד עשרת אלפים דולר בכל חודש. אכן, ניצנים של 'חברה אחרת'. "היבטים שוויוניים" נוספים הם כמובן כל מה שנאמר על העיתונות הכתובה והמשודרת: רשת האינטרנט בשרות פרוייקט הנאורות, פרוייקט השחרור או כל שם אחר שברצוננו לתת לאוטופיה ההומנית-חברתיסטית, כלומר הסוציאליסטית שלנו.
שמא תאמרו, "רגע, מאמר אוטופי לוקח את התקשורת האנונימית כמובן מאליו? ומה עם הקהילתיות ההולכת ומתפתחת? ומה עם לוקאליות? מה להן ולתקשורת המונים?" ובכן, כן. התקשורת האנונימית מכוונת הפרט והמבוססת עליו היא מצב צבירה מודרני בסיסי, כפי שתארתי אותו במאמרי בגיליון 8 ('הגיאוגרפיה של אוטופיה'). מעתה אמור, לא: "האם תקשורת המונים", אלא: "איך תקשורת המונים". על קו פרשת המים הצביע פאצ'ינו: תקשורת לשם רווח או תקשורת לשם אמת. הליכה ימינה אל עבר הרווחים או שמאלה אל עבר האמת, הן ההכרעה הגדולה. כל השאר, הערות שוליים.