"כ-15% מכלל העובדים במשק הישראלי מובטלים או מובטלים חלקית… אחד מכל שישה מפרנסים היה מובטל במהלך 2002" (מתוך דוח האבטלה של עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי).לכאורה, אמורה הייתה האבטלה המעמיקה לעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה והמנהיגים הכלכליים והחברתיים. למעשה משלמים כולם מס שפתיים אך לא עושים דבר לפתרון הבעיה, מדוע? האם המדינה בכלל אחראית לדאוג לתושביה ואזרחיה למקום עבודה? מה משמעות המושג 'הזכות לעבודה'? האם זכות כזו קיימת בכלל? ואם כן, מה השלכות ההכרה בזכות זו על מעמדם של עובדים בכלל? כיצד יש לטפל באלה שאין להם עבודה, במובטלים?
כדי לענות על השאלות האלה כדאי לתת את הדעת על מושג העבודה בכלל ועל משמעותו. האמירה "כל עבודה מכבדת את בעליה" היא אמירה נכונה ואמיתית אלא שהיא אינה מספקת: לעבודה ולמקום העבודה תפקידים רבים בחייו של האדם המודרני ואנשים יוצאים לעבודה לא רק על מנת להרוויח את מנת לחמם היומית.
אז מהם תפקידי העבודה בחיי האדם בעידן המודרני?
- שכר – פרנסה: תמורה המאפשרת קיום בכבוד למימוש הצרכים הפיזיים והרוחניים הבסיסיים, יצירת עצמאות כלכלית. עבודה בשכר הולם משחררת את העובד מהשתעבדות לגמלאות, הלוואות או סיוע אחר – "ונא אל תצרכינו, ה' אלוהינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם […] שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד" כך מתוך ברכת המזון. מכאן נובעת גם יכולת כלכלית לסייע לילדים ובני משפחה אחרים בעתות מצוקה.
- הבטחת העתיד: הידיעה הברורה לגבי האפשרויות האישיות והכלכליות העומדות לפני האדם נגזרות גם מהאפשרויות שפורס לפניו מקום העבודה שלו. תחושת בטחון כלכלי מובטח, המשך עצמאות כלכלית, גם לאחר גיל פרישה ובתקופת הזקנה, האפשרות לצפות בביטחון מסוים את העתיד הכלכלי.
- מימוש עצמי: עבודה מספקת לאדם הבוגר אפשרויות לממש את יכולותיו ולחוש סיפוק אישי מעצם ההצלחה והעיסוק בתחום המעניין אותו, בתחום בו יש לו יכולות וניסיון.
- מעגל חברתי: מקום העבודה הוא גם מקום מפגש חברתי ובמיוחד מקום מפגש עם אנשים העוסקים בתחומי עניין דומים. מקום העבודה מספק ומאפשר יצירת חיי חברה.
- מעמד (או "ומה עושים ההורים?.."): מקצוע ומקום עבודה, כמו גם מעמד כלכלי, שנגזר על פי רוב מהשכר המתקבל, קובעים במידה רבה את מעמדו של האדם בחברה. בעולם המודרני מקצועו של אדם הוא חלק מרכזי בקביעת מעמדו החברתי ומעמדם של בני משפחתו. מכאן נובעת גם אפשרות לניידות חברתית-כלכלית: היכולת לשנות מעמד חברתי-כלכלי ולשפר את המצב הכלכלי הכללי של האדם שתלויה במידה רבה ברמת ההכנסה וביכולת ההשתכרות. כך גם היכולת לשפר מקום מגורים או סביבת מגורים תלויה באופן ישיר ברמת ההשתכרות של האדם.
מימוש עצמי, עצמאות כלכלית, מעמד חברתי וכדומה מביאים לתחושת סיפוק ואושר אצל רוב האנשים. תחושותיו של האדם לגבי העבודה ומקום העבודה משליכות על שאר זמנו ולכן גם על אושרו ותפקודו במערכות המשפחתיות והחברתיות. אדם שיש לו תקוות להתקדמות בעבודה, לניידות חברתית וכלכלית הוא אדם המישיר מבט אל העתיד. כמו כן כדאי לזכור כי אדם בוגר מבלה את רוב שעות הערות במקום העבודה או בדרך אליו וממנו (מתוך 24 שעות ביממה בניכוי 8 שעות שינה, מבלה האדם כ- 10 שעות בעבודה ובדרך אליה וממנה ורק 6 שעות במסגרת הבית, המשפחה והחברים).
אז למה לא עובדים?
פעמים רבות נשמעת הטענה כאילו רוב הישראלים הם עצלנים וכלל אינם מעונינים לצאת לעבודה. טענה זו מתעלמת מכלל המשמעויות של העבודה מלבד הפרנסה, כי אם לא כן היה זה כאילו רוב הישראלים ויתרו על עצמאות, מימוש אישי, מעמד חברתי, בניית עתיד וכל השאר על מנת לזכות בזכות המפוקפקת של נתמכות וקבלת קצבאות רעב מהמדינה. טענות כאלה נשמעות בעיקר ככל שמספר המובטלים – העובדים מחוסרי העבודה – גדל. אמנם יש מי שמסרבים לעבודה המוצעת להם אבל לרוב כלל לא מוצע עבודה ולרבים מבין אלה המסרבים יש סיבות טובות לסירוב. כך למשל הנדסאי בן 32 שמקום עבודתו נסגר, נשלח על ידי שירות התעסוקה לעבוד כשוטף כלים במסעדה. הוא מתמרמר ומסרב להצעה מאחר והיא אינה תואמת את כישוריו, ניסיונו המקצועי ושנות ההכשרה הרבות שרכש על מנת להגיע למעמדו המקצועי. יתר על כן הוא יודע כי לאחר עבודה כשוטף כלים יקשה עליו לחזור למקצועו המקורי. האם הוא בטלן או שמא לו היינו אנו בנעליו היינו מצפים, ממש כמוהו, להצעת עבודה התואמת את הכישורים, הכשרה , היכולות וההשכלה שרכשנו בעמל רב ובממון רב?
והנה, למרות מצבו העגום של מחוסר העבודה, מפנה אליו החברה את גבה, מתייחסת אליו כאל בטלן שחי על חשבון הציבור. בארצות העולם המערבי נקראים אלה שאין להם עבודה: מחפשי עבודה, דורשי עבודה או מחוסרי עבודה. בישראל הם מובטלים – בטלנים.
מדוע נשמעות טענות כאלה? מדוע בוחרת המדינה כמו גם המעסיקים הגדולים לצאת במסע דלגיטימציה של המובטלים ולפגוע במעמדם ובזכויותיהם במקום לקבל אחריות ולפעול לצמצום תופעת האבטלה באמצעות יצירת מקומות עבודה? אם אנו מסכימים על התפקידים הרבים והחשובים שממלאת העבודה בחיי האדם בעידן המודרני בודאי שנסכים שחובת הרשות המכוונת – המדינה לפעול ליצירה וקיום של מקומות עבודה לכולם.
באופן פרדוכסלי דווקא משום שהמובטלים הם עובדים שאין להם עבודה, פועלים המעסיקים הגדולים ובראשם המדינה (כמעסיק הגדול במשק) לפגיעה במעמדם. כאשר המדינה מתנהגת כמעסיק גדול שאיפתה הראשונה להוזיל את עלות הייצור כלומר את עלות העובדים שכן שכר עבודה מהווה אחד המרכיבים העיקריים בעלות ייצור מוצרים והמרכיב הגדול והיקר ביותר בייצור שירותים.
במשק בו האבטלה מרובה, התחרות על מקומות עבודה מתגברת ומביאה להורדת תנאי העבודה והשכר. כך משמשת האבטלה כשוט בידי המעסיקים אל מול העובדים. לא מקרית העובדה שבמקביל לעליה הדרמטית במספר המובטלים חלה ירידה חדה בשכר הממוצע במשק ומתגברים הדיווחים על פגיעה בזכויות עובדים כמו שכר מינימום, שעות נוספות וכדומה.
אבל אם מובטלים הם למעשה עובדים ללא עבודה, כל פגיעה בהם היא פגיעה בעובדים כולם. לכן קל יותר להתייחס אל המובטלים כאל בטלנים. כך הם הופכים להיות ה"אחרים" אלה שהעובדים לא רוצים להזדהות עימם, אלה שאין סיבה לשמור על זכויותיהם. בכך נותנים העובדים, למעשה, יד לפגיעה בזכויותיהם שלהם.
מי מרוויח מהאבטלה?
מסע הדלגיטימציה של המובטלים הופך למעשה למסע להורדת שכר ותנאי העבודה.
ארגונים העוסקים בזכויות עובדים מדווחים על פניות רבות של עובדים שהמעסיקים חדלו מלשלם להם את התוספות עבור שעות נוספות. "כשפניתי לאחראי כוח אדם הוא אמר לי שהמצב קשה וכולם חוסכים ושאם לא מוצא חן בעיני לעבוד קצת יותר אני יכולה לעזוב כי יש מאות פונים כל הזמן. הוא פתח ארון והראה לי קלסרים מלאים בקורות חיים של מובטלים שפנו לקבל עבודה. ביקשתי סליחה וחזרתי לשולחן שלי. אני לא רוצה להיות מתוייקת בקלסר קורות חיים , יש לי משכנתא וילדים ואני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד מקום עבודה" (עדות של רוקחת שגילתה שמשכורתה הצטמצמה למרות ששעות העבודה שלה נשארו זהות).
כאשר נלחמה ההסתדרות על מנגנון הצמדת השכר יצא שר האוצר בקריאה נרגשת בתקשורת וטען כי בימים כאלה של אבטלה גוברת על ההסתדרות להתבייש ולא לדרוש תוספות שכר. דווקא במקרה זה השתמש שר האוצר ברטוריקה של סולידאריות ודרש כי העובדים יתחשבו בחבריהם המובטלים – הלא עובדים או באלה שיהפכו מובטלים כתוצאה ממאבקם. ההסתדרות יצאה במגננה בקריאה הצודקת כי העובדה שלרבים אין עבודה לא מצדיקה ביטול מנגנון תוספת היוקר – מאבק חשוב וצודק השומר על ערך המשכורת של העובדים. יחד עם זאת בגישת הפוך על הפוך אולי ראוי היה שההסתדרות תאמץ את גישת הסולידריות שהציע שר האוצר ותשנה את התייחסותה אל ציבור המובטלים בישראל. שכן היום גם ההסתדרות לא מכירה במובטלים כעובדים נטולי עבודה וככאלה כראויים להגנה.
על העובדים להבין כי מאבק על זכויות המובטלים לעבודה מתאימה בשכר הולם היא למעשה מלחמה על זכויותיהם כעובדים, לא רק כי "היום עובד מחר מובטל", אלא גם כי מצב האבטלה משפיע על תנאי ההעסקה של העובדים. על המובטלים להבין כי עליהם לסייע ולהצטרף לכל המאבקים של העובדים כי "היום מובטל מחר עובד".
דאגה לעובדים וזכויותיהם מתחילה אמנם במאבקי שכר אך ממשיכה במאבק על זכויותיהם בזמן שאין עבודה. על ההסתדרות להכיר בכל המובטלים כחברים ולפעול כנציגתם אל מול הרשויות, כך תשמור על זכויות העובדים.
יחד יש להפעיל לחץ משמעותי על הרשויות ליצירת מקומות עבודה חדשים והולמים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי.
ניתן להשיג את דו"ח האבטלה של "מחויבות לשלום וצדק חברתי" – commitment@commitment.co.il