שלוש פעמים ביקרתי בארגנטינה מאז נשאו אותי הורי משם על הידיים ונפנפו לשלום מסיפון האניה לקרוביהם הבוכים שעל החוף. בפעם הראשונה חזרתי אליה כעלמה נרגשת, מתכננת את חתונתה הקרובה ועורכת מעין מסע פרידה למחוזות ילדות מעורפלים. בפעם השניה, חזרתי אליה בעקבות מותו של אבי, בוגרת בין לילה, ומשלימה מעגל חיים שחלקים רבים ממנו נותרו לא פתורים. בפעם השלישית, לפני חודשיים, חזרתי אליה עם שני ילדי ואמי, במעין תפקיד כפול של מתארחת ומארחת, מזדהה ומתבוננת.
מצאתי ארגנטינה חדשה: ארגנטינה שתושביה עדיין משחזרים איפה היו ומה עשו בלילה שבין ה-19 ל-20 בדצמבר 2001, הלילה שבו הוכרז עוצר, נחסמו חשבונות הבנקים ונעלמו בין רגע חסכונות של שנים, הלילה שבו יצא המעמד הבינוני אל הרחוב והבטיח לעצמו, כך נראה, חיי נצח בספרי ההיסטוריה.
מתוך הנוסטלגיה והגאווה כבר עולה גם מדי פעם, קורטוב של ציניות מחויכת. שמעתי למשל סיפור על נשות שכונת 'אלטו פלרמו', שעטפו את עצמן בצעיפי המשי שלהן, ויגעו עד שמצאו סיר ראוי לחביטה וטופפו על קצות עקביהן אל אוונידה ליברטדור, ערוץ תחבורה מרכזי הסמוך לביתן, כדי להצטרף אל מחאת ההמונים על רמיסת הזכות האחרונה שעוד נותרה לאיש המעמד הבינוני – הזכות לקיום בכבוד.
ארגנטינה החדשה
"השתננו", תאמר לי אחר כך דודתי בלנקה, "אנחנו לא ניתן להם עוד לעשות בנו כרצונם".
זה נכון, הם השתנו. יש להם ברק חדש בעיניים. ברק של אנשים שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם. וכולם נשמעים, נראים ומזכירים את האמריקנים, בני כל גיל, מעמד והשכלה, ה"מתאגדים בלי הרף" בספרו הידוע של טוקוויל – 'הדמוקרטיה באמריקה' שראה אור בשנת 1835. לפעמים נדמה שהם מחזיקים ביד מעין 'מדריך לשיטה הטוקווילית' ועקב בצד אגודל עוקבים אחר מסקנותיו. דומה שהם פועלים על בסיס הנחת המוצא שלו – גורל של 'אין כוח' עתיד היה להיגזר על אזרחי העמים הדמוקרטים "אילו לא למדו לעזור זה לזה מתוך רצון חפשי".
טוקוויל, שסבב בין שבילי ארצות הברית של אמריקה בשנות השלושים של המאה ה-19, ראה תוצר מוגמר. בארגנטינה הדברים מתרחשים ממש עכשיו. בעוד השורות הללו נכתבות, קמות, נסגרות ומתפצלות אסיפות עממיות, וועדים שכונתיים והתארגנויות מקצועיות. זוהי מעבדה חיה של חברה אזרחית שהכוחות המניעים אותה מזכירים מאד את הכוחות שהניעו את אותם אמריקנים שהתייחסו אל הממשל כאל רע הכרחי, וביקשו לגונן על עצמם מפני שרירותו.
הארגנטינאים, בני כל גיל מעמד והשכלה, מתאגדים בלי הרף: החל בועדים שכונתיים שמשלבים בין דיונים רעיוניים ומפגש חברתי ליוזמות כלכליות המספקות תעסוקה ופרנסה, וכלה במפעלי תעשיה, ש"הולאמו" בידי עובדיהם וכעת הם משמשים מקור פרנסה ביום ומרכז תרבותי וקהילתי בלילה.
סיפור אחד מיני רבים
כזה הוא גם, הועד השכונתי של כיכר פלרמו הישנה – La Asamblea Vecinal Plaza Palermo Viejo (בתרגום חפשי, היינו אמורים לומר, 'אסיפה' אבל למעשה מדובר בגוף המתפקד יותר כמו ועד שכונתי על פי עולם המושגים שלנו). בועד השכונתי הזה, שהוקם בלילה שלפני ה-19 בדצמבר, בעקבות שיחה אקראית של שכנים מודאגים, מתגלמת כל המורכבות הארגנטינאית. זהו בסך הכל עוד סיפור אחד מיני רבים. אנשיו צעדו בליל 19 וה-20 בדצמבר, כמו מאות האלפים האחרים. גם הם החזיקו בידיהם סירים ומחבתות והשמיעו קולות מחרישי אוזניים וגם הם נעצרו לפני ואחרי בפינת הרחוב וניסו לראות מאיפה כל זה בא ולאן זה עשוי להוביל. בסיפור של 'ועד כיכר פלרמו הישנה' מוצאים את החיבורים המוכרים כיום בארגנטינה בין עניים ישנים לחדשים, בין אנשי עסקים קטנים ובינוניים שמבקשים לצאת מן הבועה ולהתחבר לסביבתם הקרובה והרחוקה, ובמיוחד, מוצאים בו יצירתיות ויזמות ומידה מרשימה של סולידריות.
הועד של כיכר פלרמו כמו התאגדויות רבות אחרות, אינו עשוי מקשה אחת. מיוצגות בו השקפות כלכליות וחברתיות מגוונות. אבל בינתים, מאוגדים כולם תחת אותה סיסמא: "שילכו כולם" (que se vayan todos), סיסמא המבטאת למעשה את שאט הנפש מן המודל הפוליטי-כלכלי הנאו-ליברלי, זה המזוהה בארגנטינה גם עם שחיתות, בוגדנות ומכירת המדינה לכל דיכפין. זהו אותו מודל פוליטי כלכלי שנולד בעצם מתוך האידיאל ההתאגדותי שטוקוויל דיווח עליו לעולם לפני מאה ושבעים שנה… עצה חשובה שיש לכלול במדריך לסיור העכשווי בארגנטינה, אם כן, היזהרו מקלישאות והתרחקו ממודלים מוכרים…
מילת המפתח, אומר לואיס, ה'אבא' של ה'ועד', היא התארגנות והתאגדות. מדובר באנשים, המתאגדים מתוך החלטה נחושה לקחת את גורלם בידיהם ולהשפיע על גורלם של חלשים מהם. הם יוזמים ומעודדים יצירתם של מקורות פרנסה חדשים, כשרגש סולידריות ורצון להשתתפות מכוונים אותם מבחינה רגשית ורוחנית. האנשים הללו מסמלים בכל הוויתם את רעיון ה'יוזמה החפשית' – והם מבטאים סלידה מן התהליכים שהתרחשו בארגנטינה בעשרים השנים האחרונות ושהיו במידה מרובה תוצאה של "יוזמה חופשית". כל אלה צריכים לגרום לנו לחשוב מחדש על המושג הזה.
האיגודים והפוליטיקה
האסכולה ההתאגדותית החדשה הזאת, מקבלת כהנחת עבודה את הצורך בחיים ההתאגדותיים, על נסיון ההשתתפות הפוליטית שהם מזמנים, כאמצעי חיוני לפיקוח על המדינה והחלשת מקורות העוצמה והשליטה שלה. באותו הבל פה מניחה אסכולה זו שאין עוד מקום לחירות הכלכלית האגרסיבית שאפיינה את כלכלתה של ארגנטינה בשנות הדמוקרטיה החדשה שבאה לאחר נפילת המשטר הצבאי (מ-1983 ואילך).
הועדים הם בסך הכל "מרכיב נוסף בחזית לאומית עממית רחבה שבה מיוצגים כל הכוחות והמגזרים שמתנגדים למודל (הנאו-ליברלי). הם ביטוי פוליטי, מנקודת המבט השכונתית של מגזר של אנשים שלא מיוצג במפלגות הפוליטיות", אומר לואיס, תושב פלרמו הישנה, בן 59, המנהיג הבלתי פורמלי של ועד כיכר פלרמו הישנה.
כיום, פועל הועד מבסיס קבוע, השכנים איתרו שטח אדמה מרוצף ובנוי למחצה, ששימש בעבר כשוק מזון מקומי ועמד שנים נטוש וללא שימוש כתוצאה מן המשבר הכלכלי. שם ברחבה הזאת, ותוך ניצול הדוכנים הישנים והתשתית המינימלית שכללה גג וגדר, החליטו למקם את יוזמתם החדשה. על היוזמה הזאת הם הכריזו במסמך הנושא את השם: "פרוייקט לשימוש שכונתי בנכס הממוקם בין הרחובות ניקרגואה וגורוצ'גה בבואנוס איירס". שם גם פגשתי אותם באותו ערב יולי קריר, כשהתלוויתי לדודי מנואל לישיבה השבועית שלו.
ברחבה פתוחה, ישבו במעגל, בערך 12 איש. הצעיר שבהם בסביבות גיל עשרים, והמבוגר שבהם בראשית שנות השישים לחייו. הישיבה נפתחה בהגדרת הנושאים שעל הפרק – אסיפת הועדים הגדולה שאמורה להתקיים בקרוב ובה ידונו נציגי הועדים על המצב הפוליטי ומצב הועדים; וכן, הצורך להחליט מיידית על מדיניות הועד בנוגע לסבסוד היוזמה המסחרית הפועלת במסגרתם.
מבין שני הנושאים שעל הפרק, היה ברור שהנושא הראשון, הכללי, אינו מענין את הנוכחים – בסופו של דבר מה שיכריע לדעתם את קיום הועדים האזרחיים הללו, אינו היכולת שלהם לנסח איזו השקפת עולם כוללת ומחייבת. מה שישפיע על המשכיותם או התפרקותם הוא האם ימשיכו להיות רלוונטיים. ואת זה, כך נראה, מודדים שם במעשים ובתוצאות המעשים.
צריך מודל חדש
הדיון, על כן, התמקד בנושא היוזמה המסחרית שמתקיימת במסגרת הועד: בית המלאכה לנעלי בד (אלפרגטס alpargatas) שהקימו כחלק מהניסיון לתת מענה לבעיית האבטלה. הדוד שלי, מנואל, שהוא תעשיין מנוסה בתחום הטקסטיל, דיווח לנוכחים על מצב בית המלאכה החדש. הקפי הייצור, רמתו, שיפורים אפשריים בתהליך הייצור ותכניות להקמת פס ייצור חדשני ויוקרתי יותר בעתיד.
דודי התעשיין, מסביר לחבריו השכנים (רופאה, בעל חנות, פסיכולוגית, פקיד, מורה, סטודנט) מה תהיה מדיניות הפיתוח של בית המלאכה; מה ניתן וצריך לעשות כדי שבית המלאכה יגביר את הקף היצור ויעלה את הכנסותיו. עובדי בית המלאכה נהנים בינתיים מתמיכה כספית שהממשלה מעבירה למובטלים שהצליחו להתארגן במסגרת של עבודה. אולם הסבסוד לא ימשך לנצח והמפעל צריך להוכיח יכולת עמידה כלכלית עצמאית.
מישהו תוהה מה יהיה בעתיד: מה יהיה מעמדו של הועד מול העסק? האם ינהלו אותו העובדים או אולי הועד? כיצד מבטיחים קשר הדוק והדדי בין העובדים לועד? מישהי מבטאת חשש שהעובדים מתחילים לפתח יחסי עובד מעביד עם הועד וזה יוצר אי נוחות. לא זאת היתה הכוונה. דילמות של יזמים פרטיים שחוששים להפוך ברבות הימים למעסיקים הנאו-ליברלים האגרסיביים שנגדם יצאו מלכתחילה כשהקימו את המפעל והעמידו אותו לרשות מובטלים כבסיס לפרנסה וקיום בכבוד.
"הבעיה הגדולה של הועדים", אומר לואיס, "היא במה להחליף את המודל הנאו-ליברלי. צריך לנסות וליצור זרם מרכזי לאומי שייצג את רוב הציבור. הרי מצד אחד נמצא רוב הציבור ומצד שני המיעוט שעומד לשירות הקפיטליזם הפיננסי הבין לאומי. הועדים הם בסך הכל מרכיב אחד מיני רבים. הם יצטרכו להשתלב בחזית לאומית עממית רחבה שבה מיוצגים כל הכוחות והמגזרים שמתנגדים למודל הנאו-ליברלי".
בדבר אחד משוכנעים כל חברי ועד כיכר פלרמו הישנה – אסור לועדים להחליף את המפלגות הפוליטיות ואסור להם להתאגד לכדי מפלגה אחת.
בינתים, משנוקפות השעות, עולה רעיון מאד ארגנטינאי לפתרון הנתק המסתמן בין העובדים בבית המלאכה לשכנים חברי הועד: ארוחה טובה בשבת בצהריים… בבשר הארגנטינאי הטוב בעולם וביין המשובח המשמח לב אנוש, עוד אף אחד לא הצליח לפגוע, גם לא בסיבוב המשברי הזה.
…אי אפשר בלי קצת נוסטלגיה
למחרת, במסע השורשים אל שכונת ילדותו של אבי, מראה לנו הדוד מנואל, זה התעשיין מהועד השכונתי, את שכונת ויז'ה לינץ' (villa Linch ) – שכונת הפרולטריון היהודי שאליו הגיע סבי בשנות השלושים של המאה העשרים, כשמילט את עצמו בזמן מלודג', שם התפרנס, כמו בני משפחתי האחרים, מתעשיית הטכסטיל המפותחת. "כאן היתה המכולת השכונתית שבה מכרו את הנקניק היהודי והבורשט", מצביע הדוד בפרץ של נוסטלגיה, "ושם היה המועדון הקומוניסטי שאליו הכריחו אותנו ללכת… בית כנסת? אני לא זוכר בית כנסת… הלוא כולם פה היו קומוניסטים…" וכאן וכאן וכאן… "היו מפעלי הטקסטיל הקטנים שהקימו ההורים שלנו, כשכבר לא היו פרולטריון, כשכבר הפכו לקפיטליסטים בעלי ההון והרכוש…"
ומה עשיתם אז עם המועדון הקומוניסטי? אני שואלת?
הו, כמובן שהמשכנו ללכת לשם, נשארנו כולנו קומוניסטים – מחייך הדוד.