התהליך שעובר על מדינת ישראל בחודשים האחרונים איננו רק "קפיצת מדרגה" ביחסי העבודה. צריך לשים את הדברים על השולחן: אנו מצויים כעת בעיצומו של גל ניאו-שמרני משתולל שמבקש לשנות סדרי בראשית (ובעצם: סדרי אדם וחברה) של מדינת הרווחה המודרנית, בשמם של "חוקי הטבע" של הכלכלה והשוק הגלובלי. נכון, תופעה זו איננה ייחודית לישראל. כפי שציינו באחרונה מספר פרשנים כלכליים שמרניים ונוקדניים, גם במדינות אירופה, דוגמת צרפת וגרמניה, ניטש בימים אלו ממש מאבק מר על רכיבים מרכזיים של מדינת הרווחה, ובראשם הפנסיה והבריאות. אך היקפה של תופעה זו לא הופך אותה בהכרח לגזרה משמיים, גם לא ל"כלכלה נכונה". את המדיניות הכלכלית ראוי לבחון לגופה, גם בהקשריה המקומיים.
לכן צריך להצביע על האופי הייחודי שמקבל מאבקו של ההון הגדול בישראל – דורסני, חסר רחמים ושיכור כוח:
הצלחנו לקצץ בקצבאות? נפטר עוד עובדי מדינה (למרות התחייבות שלא לעשות כן).
הצלחנו לפטר עוד עובדי מדינה? נפגע בזכויות הפנסיה (באופן שייטיב עם שני העשירונים העליונים).
הצלחנו לפגוע בזכויות הפנסיה? נפריט את השירותים הציבוריים (למרות שזה יגדיל את האבטלה, ייקר את השירות ויפגע ברמתו).
הצלחנו להפריט את השירותים הציבוריים? נחלק הטבות למשפחת דנקנר ול"קוקה קולה" (בניגוד למינהל התקין ולמרות התנגדות היועץ המשפטי לממשלה).
הצלחנו לחלק הטבות למשפחת דנקנר ול"קוקה קולה"? נבטל את בית הדין לעבודה.
מאבק זה משתמש בכל האמצעים, בכל הכוח ואחד משיאיו – הניסיון לבטל הסכמים חתומים באמצעות חקיקה – שובר את כל הכלים והכללים לגבי יחסים בין מעסיקים לעובדים, תוך איום אמיתי על כל אוכלוסיית השכירים בארץ. צעד זה רוסן, במידה מסוימת, בפסק דין שדחה את החקיקה לפרוק רשות הנמלים, בניגוד להסכם בין העובדים למדינה, לשלושה חודשים.
הג'ונגל של יחסי העבודה מעולם לא נראה מסוכן יותר – הצפת שוק העבודה בכוח עבודה זול וכנוע (מהגרי העבודה ועובדי חברות כוח האדם), בצד אבטלה חסרת-תקדים, "ממשמעת" את העובדים, "מרסנת" את תביעותיהם, מרסקת את כוחם של איגודי העובדים ומעשירה את המעסיקים.
הכוחנות של נתניהו, לפיד וחבריהם מעבירה את התפיסה המדינית הנוקשה והאלימה של הימין הישראלי אל הזירה החברתית והכלכלית, באופן שמכרסם ביסודות הדמוקרטיה, הרעועים ממילא. יחסי העבודה הם רק דוגמא לכך, אך זו דוגמא חשובה ביותר, המשפיעה על חיי כולנו. החד-מימדיות של הדיון הציבורי והתיישרות רוב רובה של התקשורת לצדם של הממשלה ובעלי ההון מצביעות על התדרדרות נוספת ומסוכנת של המשטר הישראלי (כאן מן הראוי לציין לטובה את העיתונאים המעטים שאינם "מיישרים קו". גם לאחר מותו של אריה כספי, יש עוד כמה עיתונאים המתעקשים לחשוב ולדבר באופן עצמאי, ולא רק לצטט את חומר ההסברה שמנפיקים פקידי האוצר. כאלה הם, למשל, גדעון עשת מ'ידיעות אחרונות', עודד שחר מן הערוץ הראשון ורותי סיני מ'הארץ').
קל להאשים את בנימין נתניהו: יריב אידיאולוגי קשה ועיקש, שבטעות פרוידיאנית (או מחושבת?) כינה לאחרונה את העובדים "אויבים". ואולם חשוב להבין שפעולותיו של נתניהו נהנות מגיבוי ציבורי, לא רק בקרב העשירונים העליונים, אלא גם בקרב אלה הנפגעים ישירות מן המדיניות הכלכלית שהוא מנהיג. המתקפה האידיאולוגית על דעת הקהל החלה הרבה לפני נתניהו. כיום, רבים מאזרחי ישראל שבויים לחלוטין ברשת השקרים של סיסמאות ה"הפרטה", השוק ה"חופשי" וה"יעילות" הכלכלית. לכן, חשוב גם המאבק על התודעה, בצד המאבק שמנהלת בימים אלו ההסתדרות, והמאבקים, המתוקשרים הרבה פחות, שמנהלים מדי יום עובדים אמיצים הנאבקים על שמירת כבודם האנושי.
לכן חשוב להכריז על כל במה עד כמה מסוכן הערעור על יחסי עובד-מעביד כפי שאלה התעצבו בעשורים האחרונים – מסוכן לכולנו. חשוב להדגיש בכל הזדמנות עד כמה "חזון" ההפרטה הוא ציני, באפשרו למעטים להתעשר על חשבון הכלל. אם ניתן ליעל את השירות הציבורי, אזי ראוי לעשות זאת באופן שרווחי ההתייעלות יחזרו לקופה הציבורית ולא יזרמו משם לידים פרטיות.
'חברה' רואה כשליחותו הציבורית את הצבתה של אלטרנטיבה רעיונית, חברתית-כלכלית, ברורה, אפשרית ושפויה במרחב הציבורי והפוליטי, וזאת כמענה ל"מחשבה האחידה" ההגמונית המשתקת (ראו, למשל, את הראיון עם פרופ' אסתר אלכסנדר). 'חברה' קורא לקולות הרבים שיכולים לסייע בכך, להצטרף למעשה. שיתוף הפעולה שנוצר באחרונה עם קבוצת 'חברה צודקת' הנמרצת והפעלתנית (ראו בגב הגיליון) משקף את המגמה הנחוצה לנו כעת יותר מכל: התלכדות, סולידריות, "יחד" ולא רק "יחיד".