אכן קשים חייו של הגיבור הקישוני, בדרך כלל קישון עצמו, או, ליתר דיוק, העתקת השמש הספרותית שלו, שעתוקו הלא-טכני של המספר הביוגרפי אל ממלכת הספרות והבדיון: הברז מטפטף, מים בוקעים במרתף, המוצץ של הילדה הלך לאיבוד, מכונת הכביסה רוקדת, המזגן מרעיש, האזעקה גם היא מרעישה, זבוב נוחת שוב ושוב על האוזן השמאלית, נמלים עטות על המטבח, אמו של גד וינטרניץ מתקשרת באמצע סדרת הטלוויזיה 'קולומבו', המשקפיים הולכים לאיבוד, הטלפון מצלצל בדיוק כשמסבנים את הגב במקלחת, המלצר אינו יוצר קשר עין, המרק חם מדי (ולעומתו התה קר מדי), שקיות החלב דולפות. לכאורה, אם אלו הן הצרות שאתה מתמודד אתן, אם אלו הן הצרות שמבעתות את חייך, אין זאת אלא שאתה חי בעולם לייבניציאני, שהוא כידוע הטוב שבכל העולמות האפשריים.
יחד עם זאת הסאטירה הקישונית, בהצטברותה הנרחבת והמסועפת, בפעולתה ככלי מחשבתי ואידיאולוגי מאתרת שורה של בעיות שורשיות שיש בהן, במידה והן חודרות לעומק, כדי לסכן או לערער את קיומה הבריא ואולי אף את קיומה בכלל של החברה שבה חי הסאטיריקון.
כל סאטירה, מאחורי מסך החיצים המורעלים או ההומוריסטיים שהיא משלחת, משרטטת את קווי המתאר של האוטופיה, שערכיה ועקרונותיה קובעים את כיוון, עוצמת ומטרת החיצים הנשלחים. את האוטופיה הזאת בונה הקורא בכמעין תשליל, או בעצם תצרף מאוזן ומשוקלל של עשרות ואף מאות תשלילים הנגזרים מהטקסטים האינדיווידואליים.
מהי האוטופיה הנשקפת מאחורי הסאטירה הקישונית וכיצד מניעה אוטופיה זו את מנגנוניה של הסאטירה?
האדם הכלכלי
מושג האב שברצוני להציע כעומד בשורש האוטופיה הקישונית הוא 'האדם הכלכלי' ובצמוד לו המושג של 'החברה הכלכלית', כלומר אותה חברה שנועדה לערוב ולבצר את האינטרסים של האדם הכלכלי. 'האדם הכלכלי' האוטופי הוא אזרח אחראי, יצרני, המפרנס את עצמו ואת משפחתו ביושר. בחייו הבוגרים שולט מושג העבודה והם מחולקים באופן גס לשני שלבים: שלב של למידה וחניכה (שלב המחייב השקעת זמן וכסף) ושלב של קצירת הדיווידנדים משלב החניכות, כלומר תפקוד חברתי בהתאם להתמחותו ולכישרונו. תפקוד זה כרוך בתגמול כספי נאות, שבאופן טבעי עשוי לצמוח ולגדול במשך הזמן בהתאמה לעליה הצפויה בתפוקה, ביעילות ובתרומה הכללית לחברה. האדם הכלכלי האוטופי נע או מנווט עצמו כל הזמן על שביל הזהב שבין צריכת יתר מופרזת ובלתי מבוקרת (אם באמצעות קניה בכסף ואם באמצעות קליטה חושית) ובין הימנעות מצריכה או מהוצאה בכלל. סכנותיה של צריכה בלתי מבוקרת הן ברורות – הידלדלות מהירה של המשאבים הדרושים לקיום עצמאי ובטוח (זמן, הון, רכוש). לעומת זאת סכנותיה של צריכה קפוצה מדי, אולטרא-זהירה, הגובלת בקיפאון צרכני הן פגיעה אנושה במערכת הכלכלית עצמה, שרמה מינימלית של צריכה דרושה לה כדלק המניע את גלגליה ומתחת לרמה כזאת היא נידונה להאטה ולניוון.
לאור או בהשראת האוטופיה של האדם הכלכלי ושל החברה או המשטר הכלכלי הנגזר ממנה, מתעצבת הסאטירה הקישונית כסדרה ענפה מאוד ונרחבת מאוד של התקפות על אובייקטים ופרוצדורות שנתפסות כסוטות מהמודל האוטופי.
מדינת ישראל נתפסת בעיני קישון כחברה בלתי-כלכלית או אף אנטי-כלכלית. בניגוד גמור לחברה היוצרת מנגנון שליטה וניהול כלכלי קל, יעיל, נגיש, שקוף, מסביר פנים, מציירת הסטירה של קישון את מנגנון השליטה הכלכלי (או האנטי כלכלי) הישראלי כמנגנון מנופח, מושחת, מעוות, נגוע במתן סיטוני של טובות הנאה ובפרוטקציוניזם, בלתי יעיל, מנגנון שעצם ההגעה אליו מהווה סיוט לכל אזרח. פעולותיה של בירוקרטיה זו הן בזבזניות, מיותרות, מופרכות, חסרות-תוחלת, יסוד ותכלית, מזיקות, וניחנות באיזו מין מעגליות אבסורדית המחזירה אותן לאחר רוב מהומה ועסק אל לא-מאומה, כלומר אל נקודת ההתחלה.
ההתעללות החמורה ביותר של החברה האנטי-כלכלית באדם הכלכלי הקישוני, היא החמדנות הטורפנית שלה, הדרך בה היא שולחת את ידה אל כיסו של האדם הכלכלי היצרני ונוטלת, ניתן לומר שודדת, את כספו. האדם הכלכלי הקישוני פשוט אלרגי לתופעה הזאת. הדבר מעביר בו רטט של זעם ובחילה. החברה האנטי-כלכלית עושה זאת באמצעות מערכת מיסוי מטורפת, קטלנית, מסועפת בצורה פתולוגית ובלתי שקופה לחלוטין, מערכת שהולכת ונוטלת את טעם העבודה עצמו.
זוהי מערכת אבסורדית שכן היא אינה מאפשרת לאדם, גם אם הוא חרוץ, יצרני ומוכשר, להתפרנס מעבודתו או ממשרתו. אדרבא, פעמים דווקא הצלחה מקצועית, שבאופן נורמאלי וטבעי היתה צריכה להוביל להצלחה כלכלית, היא זו המובילה לעבר משבר כלכלי.
פרופסור הוניג ומלחמתו בחברה האנטי-כלכלית
ראינו אם כן שהבעיה החמורה ביותר, המסוכנת ביותר, הרעילה ומעוררת ההתנגדות הגדולה ביותר של החברה האנטי-כלכלית טמונה בנתח העצום, ההולך וגדל, שהיא נוטלת מרכושו ומכספו של האדם הכלכלי. אבל עד כמה הנתח הזה צריך לקטון כדי שהחברה תוכל להפוך לחברה כלכלית אוטופית? תשובה מעניינת לשאלה זו ניתנת בצורה עקיפה ברשימה 'הקריירה המזהירה של פרופסור הוניג' (א. קישון, לא נורא, נ. טברסקי, תל-אביב, עמ' 27). פרופסור הוניג השקיע את מיטב שנותיו ואת בריאותו בלימודים באוניברסיטאות בכל אירופה, הוסמך לדוקטור לפילוסופיה ומדעי הרוח, פרסם עבודות אקדמיות מהוללות ובגיל חמישים ואחת עלה עם משפחתו ארצה והצטרף לאוניברסיטה העברית בתור פרופסור לכלכלה. בתחילה הכל התנהל כשורה אולם לאחר מכן פני הדברים החלו להשתנות. קרנו המקצועית של הפרופסור עלתה מאוד אולם הוא התחיל להרגיש שמצבו הכלכלי מתערער. בוקר בהיר אחד הוא מגלה שאין הוא מסוגל יותר לפרנס את משפחתו. בהמשך נעשה מצבו קשה מנשוא, ומעמדו הכלכלי מתערער עד כדי סכנת התמוטטות. גם צעדי החסכון שהוא נוקט, כמו הליכה ברגל אל בנין האוניברסיטה ויום אחד של צום בשבוע, אינם מקלים על מצבו. בטבלה המצורפת לרשימה מתבהרת סיבת ההידרדרות. משכורתו החודשית של הפרופסור גדלה אמנם מדי שנה באופן עקבי, אלא שבד בבד גדל באופן מפלצתי אחוז המס שהוא משלם כך שכמות הכסף הנותרת בידיו הולכת וקטנה: בעוד הברוטו הולך וצומח הנטו קטן והולך. במקום ששני טורי המספרים יגדלו באופן פרופורציונאלי, האחד גדל ואילו השני קטן.
הפרופסור נאלץ למצוא פרנסה צדדית כרוכל. הוא עושה זאת בטעם, כמעט בצנעה, כלומר אחרי כל הרצאה מדעית הוא נשאר על הדוכן, מוציא מגש עץ מתחת לשולחן ומציע לסטודנטים שוקולד, ואפל, סוכריות, מסטיק וכו'. מפנה זה בקריירה המקצועית שלו עולה יפה, ורמת חייו עולה פלאים. הוא מבטל את יום הצום השבועי, מתחיל לנסוע באוטובוס, ואף יכול להרשות לעצמו ללכת לקולנוע. הוא משמין, דכאונו נעלם, והוא אף מצליח לקנות את הספרים הדרושים לו למחקריו הכלכליים. לא זו בלבד אלא שגם רגש הנחיתות שלו נעלם, והוא שב ומופיע בעיני החברה כאדם היכול להשתוות לנהגים, קבלנים ופוליטיקאים קטנים.
טבלה נוספת המצורפת לרשימה מראה את תמונת הכנסותיו ממכירת הממתקים. ההבדלים בין שתי הטבלאות הם מאלפים: בעוד שבטבלת השכר טור הברוטו עולה ואילו טור הנטו יורד, הרי שכאן שני הטורים עולים. לא זאת אף זאת אלא ששני הטורים הם זהים: הברוטו שווה לנטו.
כשחוגים מסוימים במשרד החינוך מוצאים טעם לפגם בכך שהפרופסור הוניג עובר במסדרונות האוניברסיטה כשמגש ממתקים תלוי על צווארו וטוענים שהדבר פוגע בכבוד סגל המלומדים פגיעה מבישה, מתפטר פרופ' הוניג מהאוניברסיטה ומאז הוא רק מוכר ממתקים לסטודנטים. אין צורך לומר שמצבו כיום משופר בתכלית, הוא עבר לדירה גדולה יותר, בניו זוכים לחינוך מעולה, הוא נוסע לחופשות, מה שחשוב לו מאוד כדי לשמור על בריאותו וכו'.
המלכות השלמה
נקודת האיזון האוטופית מגיעה אם כן כשפרופסור הוניג מצליח להפוך ולאיין את התהליך הנורא שאכל וכרסם בהכנסותיו כנחיל חרקים העט על שָׂדֶה שופע ופורה ולא משאיר אחריו אלא גבעולים שדופים בלבד. הוא הצליח למעשה לנטרל את האפקט של מערכת המס הטורפנית, להסיר את אחיזתה של טבעת החנק הממיתה ולהגיע, בסופו של דבר, למצב שבו ההכנסה הריאלית שלו שווה בדיוק לרווח שלו. ברגע זה מתגשמת האוטופיה הכלכלית הבורגנית: הוניג מסוגל עתה לנהל חיים בורגניים נורמליים המתאימים למעמדו.
הלוגיקה הפנימית של חזון האוטופיה הכלכלית של קישון חותרת למצב שבו המס הכלכלי-חברתי מתאיין, כלומר שבו החברה הכלכלית מתאיינת. החברה הכלכלית האידיאלית, האוטופית, אינה אלא צל שקוף נעדר בשר, נעדר חיים. החברה הכלכלית האידיאלית היא כל-כך זעירה, כל-כך נזירית, כל-כך שקופה עד שהיא למעשה מתאדה ונעלמת. האדם הכלכלי יכול לנשום לרווחה. ייתכן שבמצב כזה ייאלץ לשלם לגורמים פרטיים סכומים גדולים עוד יותר מאלה שהפריש למנגנון הממשלתי על מנת להבטיח את שלומו ואת בטחונו, שלא לדבר על הבטחת שירותים תשתיתיים כמו חשמל, תחבורה, מים, חינוך, בריאות וכו'. ייתכן שבמצב הזה, על פי העקרונות ההובסיאניים הטבועים בעצם הלך מחשבתו השמרנית של קישון, חייו של האדם הכלכלי לא יהיו חיים, או, בניסוחו של הובס, הם יהיו "בודדים, דלים, נבזיים, אלימים וקצרים". אבל כל זה לא משנה. החזון האוטופי קום יקום: הכסף שצבר האדם הכלכלי בעבודתו יעבור במלואו לרשותו; הנטו יהיה סוף סוף זהה לברוטו. שני המספרים הללו, שהפער ביניהם מטריף את דעתו של האדם הכלכלי, ממריד את כל ישותו, יתאחדו, והזרם החשמלי האדיר שייצור המפגש הזה יאיר את האסכאטולוגיה הכלכלית באור יקרות. ובניסוחו של סאטיריקון אחר: "לרוב הדודים יש רק רגל אחת, אבל המלכות היא שלמה".