בבחינת מעמדו היחסי של המחול בעולם האמנות, אל מול תחומי האמנות האחרים ניכר, שאין למחול מקום מרכזי ב"ארון הספרים התרבותי" הבסיסי של עולם האמנות. נראה, שאין כמעט יצירת מחול מובהקת המצויה בלקסיקון הנפוץ של אדם משכיל, ודאי לא ככזו שמשפיעה באופן משמעותי על השיח התרבותי. זאת, בשונה מתחומי התרבות והאמנות האחרים (שירה, ספרות, אמנות פלסטית, מוסיקה, ארכיטקטורה). מה יכול להפוך את המחול מרכזי יותר?
כמי שעוסק בהוראת תנועה ובכתב התנועה, אני מביט אל מציאות זו בצער, אך לא בייאוש. כתב התנועה הוא אחד הכלים החשובים שנוצרו, לדעתי, בתחום התנועה: הכתב מבוסס על התכונות הפיסיולוגיות של גוף האדם וביכולתו להכיל ולתאר את כל קומבינציות התנועה הגלומות בגוף. ככזה, גלום בו פוטנציאל להיות שפה אוניברסלית, שאינה מכתיבה סגנון או טעם מסוימים. מכאן החשיבות הרבה שאני רואה בכתב התנועה כתורם ליצירתה של אלטרנטיבה תרבותית בתחום המחול והתנועה.
כתב התנועה הוא שפה המנתחת, חוקרת ומתעדת תנועה. את כתב התנועה המציאו פרופ' נועה אשכול ואברהם וכמן בשנת 1958. הכתב מבוסס על "מערכת מתווה" – מערכת כדורית המחלקת את המרחב ל-8 כיוונים (בדומה לקואורדינטות אורך ורוחב בגלובוס – ראו תרשים). לכל נקודה במרחב יש מיקום במערכת. לצורך ניתוח התנועה, כל איבר מיוצג על ידי ציר האורך שלו, כך שהגוף מתואר כמודל מופשט של מערכת צירים. מערכת הסימנים של הכתב, מתארת את מיקומו ואת מסלולו של כל איבר במרחב ובזמן. כך, שבדומה לפרטיטורה המוסיקלית, מתואר כל איבר גוף ככלי נגינה בתזמורת (ראו תרשים). במשך השנים, נעשה שימוש בכתב התנועה על מנת לנתח תנועה מדיסיפלינות שונות, כגון שיעורים בשיטת פלדנקרייז, שפת חירשים-אילמים, תרגילי התעמלות וכן ריקוד בסגנונות שונים – בלט קלאסי, ריקודי עם.
תפיסת העולם של הכתב אל מול דיסיפלינות אחרות במחול
העוסקים בכתב תנועה מנסים "להתחיל מבראשית" בחשיבה על תנועה. כמו בלימוד שפה כתובה, יש להכיר את אותיות הא"ב ואת סימני הניקוד, על מנת לבנות מילים ומהן משפטים, על מנת להתבטא וליצור בה בצורה טובה. אבני הבניין המוגדרות בכתב התנועה עשויות חומרים ראשוניים – מיקום האיבר ומסלולו במרחב ביחידת זמן מוגדרת. כך, ניתן ליצור תבניות תנועה עשירות ומגוונות. כאשר "יחידות העבודה" הקטנות ביותר הן כבר תבנית תנועה בעצמן, ללא יכולת לפרק אותה למרכיביה הבסיסיים יותר, בהכרח אוצר המילים מוגבל יותר והיצירה היא פחות מגוונת.
יש לכך גם השפעה על טכניקת העבודה של העוסקים בתנועה על פי הכתב: העבודה מחייבת, מעבר ללימוד השפה וסימניה, גם עיסוק אינטנסיבי ותובעני בהפקת כל תנועה בסיסית בצורה מדויקת. רמת ביצוע טובה מספיק, מחייבת היכרות עם אפשרויות התנועה של כל איבר בנפרד, ושכלול יכולת הסינתזה של כל מרכיבי התבנית הספציפית, לכדי תנועה שלמה של הגוף בכללותו.
מכאן מתבקשת השאלה, כיצד מתבצע תהליך יצירת תבניות התנועה בדיסיפלינות אחרות? אמנם עיקר התמחותי הוא בכתב התנועה, ולא בתחומי מחול אחרים, אולם ממפגש וצפייה בתוצרים אחרים במחול, מתעוררות שתי תחושות מרכזיות: האחת, יוצרים ומבצעים עסקו מעט מאוד בשאלת שכלול "אוצר המילים" שלהם וביצירת תבניות תנועה חדשות; השניה, גם כשנעשים ניסיונות כאלה, התוצאות מאכזבות, בהיעדרה של תשתית מתאימה.
מלבד המצאת כתב התנועה כשפה, נועה אשכול גם יוצרת ריקודים בכתב. ליצירתה מספר מאפיינים מרכזיים וחשובים. נועה אשכול החליטה במכוון להוציא מהיצירה את כל האלמנטים החוץ-תנועתיים האופייניים ושולטים כל כך בעולם המחול הרגיל. ביצוע הריקודים הללו דורש הופעה על במה חשופה, ללא תפאורה, תלבושות או אמצעי תאורה. הרקדנים לבושים בבגדים ניטרליים נטולי אביזרים. כל הקטעים מבוצעים על רקע תקתוק מטרונום (על מנת לאפשר את התיאום הנדרש בין המבצעים) וכמעט כולם נעדרים ליווי מוסיקלי או טקסטואלי. זאת, על מנת להתמקד ולמקד את תשומת הלב בגוף ובתנועה כשלעצמה.
כתב תנועה ובין תחומיות במחול
מאפיינים אלה אינם מתחייבים מעקרונותיו של כתב התנועה, אם כי, לדעתי, אין זה מקרי כלל שיוצרת בכתב התנועה בחרה לעשות כן, שכן הדבר הוא חיוני לבחינת המחול כדיסיפלינה עצמאית.
בעולם המחול היום נעשה שימוש רב באמצעים חוץ-תנועתיים (תפאורה, מדיה, מלל ועוד) ומחוברות יצירות בין-תחומיות רבות, המטשטשות את הגבולות בין הדיסיפלינות השונות. תופעת הבין-תחומיות היא תופעה הולכת ומתפשטת בעולם האמנות. תופעה זו, שאינני פוסל אותה כשלעצמה, מעוררת מספר קשיים ומעלה שאלות נוקבות. במקרים רבים, לצופה ביצירה אומנותית לא ברור מתי עוסק האמן במוסיקה, במחול, באמנות פלסטית, בסיפור, בוירטואוזיות או בטקסט פוליטי. בנוסף לכך, צפייה ביצירות כאלה מותירה את הצופה לעתים קרובות בתחושת פספוס לגבי איכותה של היצירה ולגבי תהליך היצירה: לעתים קרובות נדמה, שהיוצר לא נותן לעצמו דין וחשבון מספק לגבי שילוב האומנויות שביצירתו ואינו מצליח להגיע לרמה מספקת בכל הרבדים השונים של היצירה. אין להתפלא על כך: על מנת לחבר יצירה שתגיע להישגים טובים בכמה תחומי אומנות, נדרשת מיומנות ושליטה, כמו גם כשרון רב, בכל התחומים הללו. לחלופין, נדרש שיתוף פעולה ועבודת צוות מאומצים של מספר אומנים מדיסיפלינות שונות. כאלה, קשה מאוד למצוא וככל שמדובר בתחום המחול, זה קורה מעט באופן יחסי.
בהמשך לדברים שנאמרו קודם, ניתן להבין את טענתי, כי פנייתם של יוצרים בתחום המחול (ואולי גם בתחומים אחרים) אל היצירה הבין-תחומית נובעת לעתים מחולשה ולא מעוצמה: כשאין שפה משוכללת לחשוב וליצור בה, מרחב האפשרויות מצומצם והיוצר פונה לאמצעים אחרים שיסייעו בידו להביע את מה שלא הצליח להביע בשימוש בתנועה בלבד. לעתים קרובות מדי, כש"מנקים" את יצירת המחול הבין-תחומית מהמרכיבים הלא-תנועתיים שלה מגלים, שההיצע אינו רב והביצוע מאכזב. נסו, למשל, לצפות ביצירת מחול, להתעלם מהמוסיקה ולהתמקד רק במרכיב התנועתי. כשאני עושה זאת, אני מגלה לעתים קרובות שהתוצאה דלה והמוסיקה מסייעת לטשטש זאת. בנוסף לכך, המוסיקה, מטבעה, מכוונת את החשיבה והעולם התחושתי לפרשנות מסוימת של התנועה ועל כן היא מגבילה את הצופה מלהתרכז בעולם התוכן הלא-מוסיקלי.
היצירות בכתב התנועה מנסות להציג חשיבה עצמאית ומפותחת בתחום התנועה. המצב השכיח בתחום המחול הוא, שהמוטיבציה לעסוק בתנועה, היא על פי רוב חיצונית – בעקבות טקסט מוסיקלי או דימוי רגשי אחר, שהמחול "מגויס" על מנת לתאר אותו או ללוות אותו (זאת, להבדיל משימוש במקורות השראה חיצוניים). האלטרנטיבה שנועה אשכול יצרה, מאפשרת לבסס את מעמדו של המחול כדיסיפלינה עצמאית ולשחרר אותו מהתלות בתחומי האמנות האחרים. דבר זה עשוי להוביל לחיזוק מעמדו של המחול בעולם האמנות ולשפר ולשכלל את היצירה בתחום זה, כדי שניתן יהיה להגיע אל המפגש הבין-תחומי מעמדה של עוצמה ולתרום תרומה אמיתית ליצירה האומנותית.
כתב התנועה ומהפכה חברתית
אני סבור, כי התופעה שתיארתי בעולם המחול אינה ייחודית בהכרח לתחום אמנות זה, והיא משקפת חולשה נפוצה בעולם המתקרא 'פוסט-מודרני'. כאמור, הכתב מתיימר ליצור שפה עשירה ומוסכמת שתאפשר דיון מעמיק בתנועה ותספק אמות מידה מקצועיות לחשיבה ביקורתית. אך אולי מכאן גם נובעת חלק מההתנגדות אליו והנכונות המועטה של העוסקים במחול ללמוד את הכתב ולעבוד איתו. אני חושש שקיימת מוכנות נמוכה לחשיבה ביקורתית והערכה עצמית אמיתית מצד היוצרים והמבצעים.
תהליך היצירה והעבודה על פי כתב התנועה מצוי בראשיתו, ולו משום העובדה שהוא קיים רק כמה עשרות שנים (השוו, למשל, לשפה המוסיקלית). מדובר בתהליך דינמי שגלומות בו עוד אפשרויות רבות – הן בתחום היצירה במחול והן בתחום החינוך התנועתי. אמנם, כבר שנים רבות לומדים 'כתב תנועה' באקדמיה למחול בירושלים ובסמינר הקיבוצים, אך עדיין חוג המשתמשים בו מצומצם.
ניתן לומר, כי יתרונותיו הגדולים של כתב התנועה, מהווים חסרון, ככל שמדובר בגיוס שותפים לעיסוק בו: תחושתי היא, שהשותפים הפוטנציאליים המתעניינים בתנועה, מתקשים להצטרף לתהליך עבודה תובעני, השונה מתהליך העבודה בתחומי מחול אחרים ומתקשים להזדהות עם השיטתיות שבעבודה, המחייבת עיסוק קפדני בפרטים קטנים והגעה לרמת דיוק גבוהה, שרק בסופה נמצא התוצר שבו הם מתעניינים – המחול המוגמר. גם מבחינת הקהל, בצפייה במחול על פי הכתב הוא נחשף לצורת ריקוד לא שגרתית, שאולי לא קל במבט ראשון להזדהות איתה ולאמץ אותה. למרות זאת, אומנות לא יכולה להתפתח ללא קהל והיוצרים והמבצעים בכתב התנועה זקוקים לשיח עם הקהל.
לסיום, חשוב לי להדגיש, כי הרלוונטיות של הנושאים בהם עסקתי עד כה איננה רק לעולם המחול ה"גבוה" והמקצועי. כדי לפתח את עולם האומנות בכלל, ואת עולם המחול בפרט, נדרש חינוך לתנועה ולמחול כבר מהגילאים הצעירים. קיומו של שיח הדוק בין היצירה האומנותית בחברה לבין הציבור הרחב ובין האומנים לבין קהלם הוא חיוני לאמנות ולחברה. אני רוצה לטעון, שהשתתפותו של הצופה ביצירה אמנותית, עלולה להיות דלה או שטחית, אם לא התנסה בעברו בלימוד אמנות או ביצירה בה. דבר זה בהכרח יחליש את השיח האמור. קיים היום מעט מאוד מקום במערכת החינוך לחינוך לאומנות בכל התחומים. ודאי וודאי בתחום המחול והתנועה. בהיעדר חשיפה ולימוד במערכת החינוך בתחום זה, הסיכוי שבעתיד יבחרו התלמידים לעסוק בעצמם בתנועה או להיות צרכנים של יצירות ריקוד הוא קטן מאוד. אם לא ניתן את דעתנו לכך כיום, נמצא את עצמנו חיים בחברה שהעשייה האומנותית בה היא דלה, או שהיא נחלתה של שכבה דקה בלבד באוכלוסייה.