דבר המערכת
בתחילת החופש הגדול התבשרנו כי תלמידי בתי הספר במדינת ישראל הם "מהגרועים במערב". סקר בינלאומי קבע כי ישראל נמצאת במקום ה-30 מתוך 41 בהישגי התלמידים במתמטיקה, ידע מדעי והבנת הנקרא. הארץ געשה. העיתונים התמלאו במאמרי דעה ובכתבות על הנושא; כל מי שהיה מעורב במערכת החינוך טרח והגיב ברדיו, בטלוויזיה, או באינטרנט; כל אחד הציע זווית משלו, הסבר, או פתרון.
שרת החינוך והתרבות הופיעה במהדורת החדשות המרכזית בכל רשתות הטלוויזיה והכריזה שלא רק ההישגים, גם החינוך בבתי הספר אינו עונה על הצפיות ושחופשת הקיץ תנוצל ללימוד מהיר של תוצאות הסקר, להסקת מסקנות ולשיפור הטעון שיפור. שבועיים לאחר מכן נמסר לציבור כי הוחלט להוריד את מספר התלמידים בכל כיתה ולהעלות את משכורות המורים. בניית הכיתות החדשות החלה מיד. במקביל, גויסו מורים חדשים. הגיוס נעשה תוך מיון מדוקדק של המועמדים: נבדקה המוטיבציה שלהם, היכולת, הרצון והידע. לקראת סוף החופש הגדול נערכו השתלמויות רענון למורים הוותיקים. כל זה עלה כמובן במאמץ רב ובממון, אך גם שר האוצר הסכים שההשקעה בחינוך היא ההשקעה החשובה ביותר לטווח הארוך והעביר את הכספים הנחוצים למשרד החינוך מיד – הרי גם ילדיו שלו לומדים במערכת החינוך הממלכתית…
אם לא הייתם כאן בחודשיים האחרונים, או אולי בעשרים השנים האחרונות, אולי לא שמתם לב שהפסקה האחרונה היא משאלת לב בלבד. למעשה, מערכת החינוך הגיבה על הסקר בקול חלוש והדיון בו נעלם אל ממלכת הדיונים שלא מוצו, אבל לציבור נמאס מהם. בקיץ הזה גם המצוקה הכלכלית של חלקים גדולים מהציבור והמחאה החברתית שויקי כנפו הנהיגה נעלמו במהירות רבה לאותו המקום.
הקשר בין המחאה החברתית למצוקת החינוך אינו מקרי. הוא גם לא טריוויאלי: ברור שהחינוך הוא אחד מהשירותים החברתיים הבסיסיים ביותר, ברור וידוע שהחינוך הוא הפתח לצמצום פערים ויציאה ממצוקה כלכלית וחברתית. גם הקשר בין התדרדרות מערכת החינוך כולה לבין הפערים הכלכליים ההולכים וגדלים הוא ישיר: ככל שמדינת ישראל מתנערת מאחריות לחלק מהתלמידים, לחלק מהאזרחים, כך כל מערכת החינוך הולכת ומתדרדרת. בניגוד למה שמנסים ללמד אותנו אבירי ההפרטה, מערכת חינוך המבוססת על חלוקות, הפרדות, והקבצות, שיש בה מקום לבתי-ספר פרטיים ומתבדלים, אינה מעלה את הרמה הלימודית ואת היכולת של כולם. רק מעטים, מעטים מדי, מרוויחים ממערכת כזו, והכלל, החברה, אינם שותפים לרווחים אלה בדרך כלל (ראו למשל: מאמרה של לימור טלר ומאמרו של אריה קיזל).
תמיכה בחזקים אינה מקדמת את כל החברה. הפרדה בין חזק לחלש וההפרטה משרתות מעטים מאוד, והם בתורם אינם מחזירים שירות זה לחברה. הם מתקדמים הלאה ומבקשים עוד הטבות. הם מבקשים לצמצמם עד למינימום את נוכחותה של החברה בחייהם (ראו מאמרו של גידי נבו בסוף הגיליון), וכן את נוכחותם של החלשים. הם מתנערים מאחריות לחברה.
ההליכה לירושלים, שהחלה בה ויקי כנפו בראשית החופש הגדול, מהווה ביטוי לבעייתיות הרבה שבמימוש האידיאולוגיה של הפרדה וחיזוק החזקים. העובדים, האמהות, הזקנים, העניים אינם נעלמים, והקשיים שלהם אינם נפתרים על-ידי "יד נעלמה". הם חוזרים ומבקשים פתרונות אמיתיים לבעיות אמיתיות: לחינוך, לרווחה, לפרנסה בכבוד. המחאה הזו יכולה להיות התחלה של תנועה, התרחבות האמונה בדרך אחרת, ביטוי לאנשים שחושבים שאת המדינה צריך לנהל מתוך שותפות ומבט רחב על החברה כולה (ראו מאמרו של אודי מנור על הנעשה בארגנטינה).
המחאה המתרחבת לא עוררה את האוצר או את משרד הרווחה לפעולה אמיתית, כמו שהסקר שהצביע על הישגים נמוכים של תלמידי ישראל לא עורר את מערכת החינוך לפעולה. שר האוצר הצהיר בקול גדול כי זו דרכו וגם התכנית הכלכלית הבאה, שתתפרסם בקרוב, תנקוט קו דומה – תמיכה בחזקים, הפרטה, צמצום כוחם של העובדים וחיזוק בעלי ההון (ראו מאמריהם של אורן שמחי ושל חדוה ישכר על המדיניות של מפלגת הליכוד כמפלגה ימנית ועל פעולותיה של הממשלה הנוכחית). גם הפרטתה החרישית של מערכת החינוך נמשכת. קולות המחאה והביקורת נחלשים והולכים, נשחקים והולכים. אולי תחילתה של השנה החדשה תעורר את כולנו לפעולה, לא רק למחאה – אלא לפעולה פוליטית.