למסילות הברזל המפלחות את בואנוס איירס נועד חלק מרכזי באופן ארגון חלוקת העבודה בארגנטינה במאה ה-19. מטרתם של המהגרים האנגלים ששלטו במדינה זו היתה להבטיח שהאימפריה הבריטית תהיה הנהנית הראשית מהעושר הטמון בחלק זה של 'העולם החדש'. המביט במפת ארגנטינה ובמפת בירתה, לא יוכל שלא להבחין בדבר: כמו רשת קורי עכביש פרוסות מסילות הברזל בארגנטינה, ויעדן אחד. הנמל השוכן לחופו של הנהר הרחב ביותר בעולם, והנושא שם אירוני-משהו, 'נהר הכסף'.
כיום משמשות מסילות הברזל לא רק להובלת מטען ונוסעים ולא רק כמקור-לא-אכזב של תזרים מוזמנים המגיע מידי הממשלה לחברה שקנתה את המערכת במסגרת 'ההפרטה' (גם להסכם ההפרטה של שרות הרכבות הארגנטינאי, ממש כמו בכביש 6 שלנו, הוכנס סעיף על-פיו לחברה הרוכשת מובטח רווח מינימלי של כמיליון דולר ליום ואם לא – הממשלה תשלם). המסילות משמשות עכשיו כקירות מוצקים לבתי הקרטון של אלפי ארגנטינים, חלקם אמנם "רק" מהגרי עבודה מהארצות השכנות, שאיבדו את יכולתם להשתלב ב'משק העולמי'. מסילות הברזל חסומות לפחות מצד אחד בקיר אבנים גבוה, עליו ניתן להשעין את הקרטונים, הפחים, לוחות העץ המשמשים לבניית "בית".
נתונים סטטיסטיים עדכניים מלמדים שמספר הילדים העוסקים בארגנטינה בפרנסת הבית עלה בשנה האחרונה פי שישה. הרעב בפרובינציה הצפונית של טוקומן הצליח להביא "אפילו" את כתבי ה-CNN לשכונות העוני בארגנטינה, מה שמלמד שתוצאות "המשבר" שפקד את המדינה בשנה שעברה אמנם עמוקות.
עם זאת, באופן מוזר משהו, האוירה כיום בארגנטינה, כשנה וחצי לאחר ההתמוטטות היזומה של שוק הכספים בדצמבר 2001 והמשבר הגדול שבא אחריה, טובה, שלא לומר אופטימית.
להניע את גלגלי הכלכלה
כולם מדברים קיינס; כולם מצטטים או כאילו מצטטים את הכלכלן האנגלי: מדברים על ניהול ממשלתי של המשק, על תעסוקה מלאה, על הזרמת כספים לשכבות הבינוניות והנמוכות להנעת גלגלי הכלכלה. כך גם בעיתונים השמרנים ביותר, כמו La Nacion שדומה מאוד ל'הארץ' אצלנו. גם נהג המונית שהסיע אותנו דיבר קיינס ולא ידע שכך עשה. הוא סיפר לנו בעוברנו ברחוב קבילדו עמוס החנויות, שזה זמן רב שלא רואה כל כך הרבה אנשים עם שקיות, אנשים קונים, אנשים שמניעים את גלגלי הכלכלה הארגנטינאית. הוא גם סיפר, לשאלתנו, שהאופטימיות ניכרת בכמות הנסיעות שהוא נקרא לעשות בכל יום.
נכון. בזמן שחיכינו לחילופי הרמזורים, תוך התקדמות איטית בזרם המכוניות, חצו את הכביש שני גברים, בני שלושים ומשהו. למעשה גבר נמוך רדף אחר גבר גבוה בעודו צועק "גנב! גנב! עזרו לי לעצור את הגנב!". אנשים פינו להם את הדרך. לא עזרו לזה, לא הפריעו להוא. הנמוך היה זריז יותר, מן הסתם נקיפות המצפון הכבידו על מצפונו של הגבוה. אנשים עמדו והביטו – גם אנחנו ישבנו במונית והבטנו – כיצד הנמוך אוחז בגרונו של הגבוה וממטיר עליו מהלומות. האור התחלף. הפקק השתחרר. נסענו. אלימות מסוג זה מתעוררת מן הסתם גם ללא משברים כלכליים קשים ללא ירידה דרסטית בתוצר הלאומי, ללא חלוקה מחודשת, אנטי-רובינהודית, של העושר וללא חוסר יציבות פוליטית. הצד הצרכני של הקיינסיאניזם מבטיח גם הוא פערים ביכולת הרכישה, קינאה ואלימות.
אלימות טבועה באדם כשם שהחמלה, חוש הצדק, השכל הישר והיכולת להדדיות טבועות בו, במינונים שונים כמובן. ומכאן שהתקרית ברחוב קבילדו שוקק השקיות, עשויה ללמד – כמו עדותו של כל נהג מונית בכל אחד מהרחובות הסואנים שבכל הערים הגדולות ברחבי העולם המתועש כולו – מה שהלמד רוצה ללמוד… "האדם אלים וקנאי כי כך תמיד היה", או לחליפין "בהנתן תנאים חברתיים-כלכליים הוגנים והדדיים, תתכן חברה נעימה יותר".
מי יעשה את המכה הבאה בארגנטינה?
ארגנטינה ידעה צמיחה של 5% בשנה האחרונה. הציניקנים ממהרים להוסיף שקל לצמוח מאפס וזה כמובן נכון… אבל בעיה גדולה יותר משימור תנופת הצמיחה, היא כמובן חלוקה הוגנת של תוצריה. ארגנטינה מסוגלת לייצר עושר אינסופי כמעט. הבעיה היא כיצד מונעים את "המשבר" היזום הבא; שהרי – ככל שהדבר תלוי בבעלי ההון הדומיננטי, בסיבוב הבא, לאחר כמה שנות צמיחה, הם שוב "יעשו את המכה", כמו במאפיה, ויצחקו שוב כל הדרך אל הבנקים שקנו במחי "משבר" ו"הבראה" ו"הפרטה".
ומי יכול לדאוג – אם בכלל – לחלוקה צודקת של הצמיחה ולמניעת 'סיבוב המכה' הבא? אך ורק המערכת הפוליטית-הציבורית, כפי שבאה לידי ביטוי במסגרות הריבוניות של המדינה.
בארגנטינה של חורף 2003 קרה הבלתי יאומן: בראש המדינה עומד נסטור קירשנר, נשיא שדיבר וממשיך לדבר ללא הרף על מצע קיינסיאני מובהק: על השקעות מטעם המדינה, על פיקוח מחירים, על המרצת המסחר, התעשייה והתשתיות באמצעות הגברת כוח הקניה של השכבות החלשות. כמוהו 'לולה' נשיאה החדש של ברזיל, כמו הממשלה בצ'ילה כמו המועמדים לניצחון בבחירות הקרובות באורוגואי. לא פחות חשוב – ואולי חשוב ביותר – קירשנר למד לומר 'לא'. 'לא' לקרן המטבע הבינלאומית שכמובן ששה להגיש "לעזור" לארגנטינה, כפי שכבר עשתה כל כך הרבה פעמים בעבר.
קירשנר פשוט אמר 'לא'. 'לא' לאותה 'חבילת סיוע' שתנאי מרכזי בה הוא הפרטת שני הבנקים המרכזיים העומדים בצומת העושר הלאומי הארגנטינאי כבר מאה שנה. למעשה, סירובה של הממשלה הקודמת להפריט את הבנקים הללו, גרמה לבעלי ההון הדומיננטי להוציא את הפקדותיהם העצומות מהבנקים האחרים – שברשותם או ברשות עושי דברם. הצעד הזה הוא שמוטט את המערכת הפיננסית, ושלח אנשים מיואשים או סתם עצבניים לרחובות, לבתי הסוהר, להקים עוד קופסאות הקרטון לצדי מסילות הברזל ולבתי הקברות.
פוליטיקה – כל הדרך לשיקום
בשנה וחצי שחלפה מאז ארועי דצמבר 2001, ארגנטינה והארגנטינאים הסתגלו במידה ידועה למציאות החדשה: את היבוא הזול מחליפים מוצרים מקומיים, ולמרות שהרבית הריאלית ירדה בכ-50% לפחות, כ-70% מהפעילות הכלכלית עדיין מתקיימת ללא תיווכם של הבנקים, מה שמלמד על חוסר האמון לו הם זוכים מצידו של 'האזרח הקטן'. מי שיצעד ברחובות העיר בשעות הערב המוקדמות, לא יוכל שלא לראות את שיירות סוחרי הקרטונים והסמרטוטים. אלה, ממחזרים מתוך האשפה את צרכי הקיום שלהם, אם במישרין – מזון, חפצים וכד', ואם בעקיפין – על ידי מכירת קרטונים, ניילונים וכיצוא באלה למפעלי מיחזור. מפעלי המחזור מרוויחים לנוכח המצב המוזר הזה עובדים ברבע מחיר וללא יחסי עובד-מעביד או קבלן-קבלן משנה של ממש.
כך או כך, 18 חודשים אחרי דצמבר החם והמר ההוא, למרות שהמחאה החברתית נמשכת וארגוני הסיוע ההדדי הוולונטריים פורחים, ארגנטינאים רבים הבינו שהדרך היחידה אם בכלל לשינוי, היא בכל זאת הדרך הפוליטית המאורגנת. וכך, לאחר סיבוב בחירות אחד, תוך אחוז השתתפות גדול ביותר, נבחר קירשנר לעמוד בראש המדינה. האיש בעל עיני הצפרדע (המוכיח בכך שאין חובה 'לעבור מסך' כדי להבחר ולקבל אמון), הספיק כבר לשלוח כמה עשרות קציני צבא גבוהים לפנסיה מוקדמת ונקט צעדים נגד נשיא בית המשפט העליון. קירשנר בא מהפרובינציה הדרומית ושכוחת-האל-יותר-מהנגב של סנטה קרוז. הפרובינציה הזו מרוחקת מהבירה 3000 קילומטרים, משתרעת על כ-200 אלף ק"מ רבוע (פי 10 ממדינתנו) ובה כחצי מליון תושבים, כמה אלפי פינגווינים, שניים-שלושה קרחונים ורוחות-עד המנשבות תדיר במהירות של בין 70 ל-150 קמ"ש – ולמרות זאת – הוא נבחר. קירשנר, חצוף ויהיר, לא רק מתיימר ליישם את ניסיונו הרב בניהול רוחות ופינגווינים בניהול מדינה בת 38 מליון תושבים, המדינה השביעית בגודלה בעולם; אלא מבטיח לעשות זאת על בסיס מחויבות תיאורטית ופוליטית לרעיונותיו של קיינס.
כאמור, מלבד הצעדים הפנימיים – הגנרלים, בית המשפט העליון – קירשנר אמר לקרן המטבע הבינלאומית 'לא'. והקרן? משנה את הטון. מה לעשות, האנשים שמנהלים אותה חיים ביהירה שבדמוקרטיות. לעיראק – מדינה לא דמוקרטית מוצהרת – אפשר אולי לפלוש. לארגנטינה – מדינה דמוקרטית עד כדי כך שהנשיא דמוי נתניהו שלהם, קרלוס מנם, כמעט ונבחר בה לקדנציה שלישית – כבר אי אפשר לפלוש. לפחות לא באופן ישיר. אז משנים את הטון, מחפשים דרך 'לארגן מחדש את החוב'.
הסכנות בפניהן ניצב קירשנר רבות. מניפולציות על שער הדולר (ששערו ירד אמנם כתוצאה מהרחבת השוק המקומי אבל הוא עדיין לא מספיק יציב), מניפולציות על מחיר חומרי הגלם (מחירם הגבוה מקשה על השוק המקומי) ועוד מניפולציות כלכליות. אולי חשוב מכל אלו: מניפולציות על ההגינות הפרלמנטרית, על העקביות השלטונית ובמיוחד – על זכות ההגדרה העצמית. יציבותה של ארגנטינה כמדינה ריבונית, מקומה בפוליטיקה העולמית – כמו מקומן של רוב המדינות בעולם – הם רכיבים מרכזיים במאבק על יצירת תנאים כלכליים להתפתחותה התקינה.
בעיתונים כתבו שבעלי העסקים הגדולים בארגנטינה, כולל נציגיהם של חברות טרנס-לאומיות, "דווקא לא רצו בבחירתו של קירשנר". דווקא… אלא מה? לשם מה להם נשיא שיפעל כנגדן? נשיא שאינו פועל באופן עיוור על פי 'הכלכלה הנכונה והחופשית', שאינו נותן לשוק לנהל את החברה? למה להן נשיא שלא ימהר למלא את כיסיהן ב"ביטחונות" כאשר מיזמי ההפרטה לא יעמדו בצפיות הרווח שנקבע מראש, ללא שום קשר ל'תחרות חופשית' ולשאר המיתוסים של 'הכלכלה הנכונה והחופשית'?
אנחנו עוד לא במחצית
לכן גם האופטימיים שבארגנטינים אומרים לעצמם כל הזמן, כמו אוהדי קבוצת כדורגל קטנה המוליכה אחרי 45 דקות 0:2 מול החזקה שבקבוצות הליגה: "אנחנו רק במחצית". הם מבטאים בכך חשש שבמחצית השניה 'תקרע' אותם היריבה הפייבוריטית, כפי שהתרחש כבר כל כך הרבה פעמים בעבר.
וקירשנר? בעת כתיבת דברים אלו – יוני 2003 – חלפו רק 20 יום מאז שנבחר. הוא אפילו לא במחצית של 100 ימי החסד שממילא אין לא. אבל הקבוצה שלו מוליכה בינתיים בנקודות והקהל ביציע ובבית לטובתו.
דבר אחד ברור, למרות החששות והסכנות: רוחות חדשות מנשבות בארגנטינה. נכון, עשרות אלפי אזרחים עזבו שלא על מנת לחזור; עשרות אלפים עדיין מחפשים חוף מבטחים כלכלי-פוליטי בטוח יותר, רצוי אירופאי. רבים מגלים לפתע את זהותם האיטלקית, הספרדית ואפילו הפולנית. אכן, השוק האירופאי המשותף קוסם. אבל – מיליונים רבים מחייכים שוב. באופן שמפתיע אפילו את הארגנטינים, הם שוב נותנים אמון בעצמם, בסביבתם, בריבונות שלהם. "איך יתכן אחרת?" מן הסתם הם שואלים: האוויר טוב, האדמה טובה, אלוהים הטוב שבשמים והלב הארגנטיני גם הוא לא תמיד רע, ויעידו הטנגו, הכדורגל, הבשר, האלפחורס ובורחס (ומי שלא מכיר – שישאל איזה ארגנטינאי). כל אלה הם תנאים כמעט מספיקים ליצירתה של מציאות אנושית הגונה. לאו דווקא סוציאליסטית, כפי שאולי היו רוצים רבים, לא רק בארגנטינה; לאו דווקא פרולטרית-עממית כפי שניתן ללמוד מ'הקאמבק' המזהיר של צ'ה-גווארה, שלמרבה האירוניה הפך גם הוא מזמן למותג-נמכר-ומוכר-היטב, דבר המעיד על עוצמתו של הגיון השוק, אבל גם על הכמיהה לעתיד – אפילו להווה – הגון יותר.
כך או כך, הדרך לבנייתה של מציאות אנושית הגונה עוד ארוכה מאד. היצליחו הארגנטינים לצעוד בה תוך כדי סלילתה?
לא פחות חשוב: הנלמד אנו דבר מה מהצלחתם – או חס וחלילה – מכישלונם?