כשיצאה מדירת אימה חשה ברעד קל בשריר העין הימנית. היא ידעה שזו תגובה בלתי רצונית למתח שמשתלט עליה בכל יום ראשון בשבוע, כאשר היא מחליפה את המטפלת הסיעודית של אימה ביום חופשתה. ההפחתה בשעות הסיעוד מאלצת אותה לקחת על עצמה יותר משתכננה, כיוון שהיא מתקשה לעמוד בתשלום נוסף למטפלת מחליפה. היא הדליקה את הרדיו במכוניתה. דיברו שם על התאבדויות עקב המשבר הכלכלי. הפסיכולוג אמר שאין נתונים שמצביעים על קשר ישיר בין אבטלה למעשה אובדני. המומחה החברתי קבע, שהתקשורת מאדירה את ההתאבדות כמין מוצא אפשרי מתסבוכת בלתי פתירה בעיני המתאבד, ומעודדת גלי התאבדויות. היא נזכרה בסרט יפני שראתה לפני כשנתיים בפסטיבל הקולנוע בחיפה: גיבור הסרט, מחוסר עבודה בעיר מוכת אבטלה, מעמיד פנים שהוא עדיין עובד עד שהוא מכלה את כל חסכונותיו. מובטל אחר שנעשה יזם בתחום ההמתות (שהוא סבור שהן המתות חסד) מציע לו תעסוקה כרוצח מובטלים שמזמינים אצלו את רציחתם שלהם: כי למה להתאבד ולהפסיד את ביטוח החיים אם אפשר למות וגם לדאוג לעתיד המשפחה?
היא עיתונאית, אקדמאית, עם ותק של למעלה משלושים שנה בשירות הציבורי. נשואה ואם לשני בנים בוגרים. הצעיר השתחרר לא מכבר מהשירות הצבאי, ובימים אלה הוא מתכונן לבחינה הפסיכומטרית. היא הבטיחה לשנן אתו מילים, אלא שעל שולחנה נערם חומר רב שהיא חייבת לקרוא עוד הערב, ועליה גם לעבור דרך הסופרמרקט. עד מתי, שאלה את עצמה? כבר בת חמישים ושבע ועדיין שֽפחה לזמן המושל בה. בימים האחרונים מענה אותה התהייה, אם נהגה בחוכמה כשלא נענתה להצעה לפרישה מוקדמת שהוצעה לא מכבר לעובדים כמוה במקום עבודתה. רק עכשיו, כשהיא קוראת ושומעת על הסדר הפנסיה החדש, גובר חששה ששוב הצליחה להחמיץ הזדמנות טובה. אך היא גם יודעת מדוע היא ממשיכה לעבוד: אם לא תעבוד, היא תמצא את עצמה מועסקת, בעל כורחה, במשרות טיפוליות משפחתיות ללא שכר. וכדי לשמור על רמת חייה (הממוצעת גם כיום) יהיה עליה לחפש עבודה בשכר. אלא שבמקצוע שלה – כתיבה, תרגום ועריכה – שהוא גם אורח חיים עבורה, צעירים ומוכשרים ממנה מתקשים להתפרנס. האם תוכל להתחרות בהם? לכאורה היא רשאית לחיות בשלום עם עצמה ועם סביבתה, אך היא מתוחה וכעוסה כל הזמן ועכשיו, העניין הזה של הפנסיה תפס אותה בלתי מוכנה. היא לא יודעת איך תושפע הפנסיה שלה מהרפורמה החדשה, אך תמונת עולמה נדמית לה עתה כציור שמן ישן, סדוק ומחורץ.
יכולתי לקרוא לה "חיה ישראלי (שם בדוי)", למשל. אבל למה לכחד? זו אני החתומה על רשימה זו, במופע נדיר של גילוי לב.
אני צרכנית מתמידה של מחקרי מרכז אדוה המספקים נתונים חיוניים וניתוחי מצבים למתעניינים במדיניות חברתית וכלכלית מנקודת מבט פמיניסטית-ביקורתית. בחלוף השנים מתברר לי יותר ויותר שהמחקרים שאני מנסה לקרוא בריחוק המתבקש מעיתונאית מקצועית, מספרים, בעצם, את הסיפור שלי: סיפור "דור הביניים", אנשי המעמד הבינוני; נשים מטופלות בהורים זקנים מצד אחד ובילדים נתמכים (מתבגרים או בוגרים) מצד שני; נשים המשתייכות לשכבה החברתית המאובחנת בזמן האחרון, כ"שכבה מוחלשת" או "נשחקת".
אני עובדת במגזר הציבורי המעסיק כמחצית מן הנשים העובדות בישראל. 'התוכנית להבראת הכלכלה' שהתקבלה בחקיקה, פוגעת קשות במגזר זה ואין בה כל מחשבה על ההבט המגדרי של עולם העבודה. להתעלמות זו השפעה הרת גורל על חייהן של מאות אלפי נשים שקולן מושתק. אפילו המודעות שפרסמה ההסתדרות לקראת ההפגנות נגד "הרס הפנסיה", נוסחו בלשון זכר כאילו הופנו לגברים בלבד: "תשלם יותר מס" או, "כשתפרוש תקבל פחות". נשים הוזכרו בהן בתוך סוגריים ורק בהקשר של העלאת גיל הפרישה ל–67, שעם כל הבעייתיות שבה היא לפחות טוענת לשוויון בין נשים לגברים.
אישה עובדת
יתרונותיו של השירות הציבורי כמקום עבודה ברורים לכל עובדת: הוא מאפשר לנשים להתפרנס ממשלח ידן ואף לפתח, לעיתים, קריירה מתאימה לשאיפותיהן בתנאים ידועים מראש, שהחשובים שבהם: יציבות בתקופת העבודה, חלוקת זמן נוחה למדי בין העבודה מחוץ לבית ובין העבודה בבית וביטחון סוציאלי, שבסיכומו מצפה לעובדת פנסיה צנועה, בדרך כלל, לעת זקנה. עירוב תחומי העבודה בשכר והעבודה בבית הוא חלק בלתי נפרד ממציאות חייהן של נשים עובדות. לפיכך ויתרו נשים רבות, בעלות כישורים ויכולות מרשימים, על קריירה בשוק הפרטי. ואולם אין לטעות בשירותים הציבוריים: למרות שנשים מהוות שני שלישים מן המועסקים בהם, הם מתנהלים כארגונים פטריארכליים לכל דבר: הגדרות תפקיד נייטרליות לכאורה, ניפוח שכר באמצעות שעות נוספות, או קבלת "חוזה בכירים" ושאר המצאות, מרחיבים את הפער בין גברים שמועסקים במגזר הציבורי ובין נשים, שהן רוב העובדים בהם. משכורתן של הנשים במגזר הציבורי לא עולה, בדרך כלל, על השכר הממוצע במשק, ופעמים רבות היא פחותה ממנו בהרבה. יציבות כלכלית שיש בה ביטחון סוציאלי ותנאי עבודה מוסכמים המאפשרים תכנון לקראת העתיד, הם הגורמים לכך שנשים שומרות אמונים לשירות הציבורי. הרפורמה הכלכלית המערערת את יציבותם של השירותים הציבוריים, תפגע בעיקר בהן.
חוקי העבודה הנוגעים לנשים וההסכמים בתחום זה מבטאים הן את רוח הפמיניזם הליברלי החותר לשוויון מלא בין נשים לגברים בעולם העבודה, והן את ההכרה בצרכים המיוחדים של נשים כגון, העבודה הכפולה שלהן: זו שבשכר וזו שבמשק ביתן. השוואת גיל הפנסיה לשישים וחמש במקצועות מסוימים נחשבה להישג פמיניסטי, ואולם היא עוררה ביקורת נוקבת מצדן של עובדות ייצור בתעשייה שטענו, ובצדק, שיש להתחשב בעבודתן השוחקת מרובת השעות במפעל ובבית. ההעלאה הגורפת של גיל הפרישה ל-67 תיטיב עם לא מעט נשים, אך תפגע בעובדות רבות מהן. על פי פרסומי 'המכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי' עלולות להיפגע כמאתיים אלף נשים מהעלאת גיל הפרישה בשבע שנים. נשים אלו אינן עובדות כיום בשכר והן יאלצו, בעקבות העלאת גיל הפרישה, להמתין עד שנתן השבעים, גיל הזכאות הצפוי החדש לקבלת קצבת הזקנה של המוסד לביטוח לאומי. החוק הנוהג כיום מתיר לעובדת להמשיך ולעבוד עד שימלאו לה שישים וחמש שנים ואינו מחייב אותה לפרוש בגיל 60. לקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי זכאיות נשים בנות שישים עד שישים וחמש לאחר שעברו מבחן הכנסות, ומגיל 65 הן זכאיות לקבלה ללא מבחן הכנסות. מחקרי 'מרכז אדוה' מלמדים, ששיעור הנשים העובדות מחוץ למשק ביתן בקבוצת הגיל 55 עד 64 הוא 35%. מעל גיל זה רק כ-5% מן הנשים מצליחות לעבוד. בקבוצות הגיל האלו יתקשו נשים למצוא עבודה, ורבות מהן יוותרו ללא אמצעי קיום סבירים. לפיכך ממליץ 'מרכז אדוה' לשנות את מצב התעסוקה של הנשים המתקרבות לגיל הפרישה לפני העלאת גיל הפרישה.
עבודה ללא שכר
התעלמותם של מעצבי המדיניות החברתית והכלכלית מן ההבט המגדרי של עולם העבודה אינה מאפיינת רק את ישראל. בעולם כולו עסוקות נשים בתחזוקת משק הבית, בין אם הן עובדות מחוץ לבית במשרה מלאה ובשכר גבוה, בין אם בחלקי משרה, ואין מתייחסים לעבודתן בבית כאל תעסוקה הנושאת ערך כלכלי. גם ההשקעה של נשים בעבודה טיפולית במסגרת המשפחה, עקב מחסור בשירותים מתאימים, או בשל אילוצים כספיים, אינה נחשבת כבעלת ערך כלכלי. סקרים של "תֽקצוב זמן", שמטרתם למדוד את הזמן המושקע בעבודה ללא שכר, לא הפכו לכלי עזר שיטתי לקובעי המדיניות החברתית והכלכלית. סקר יחיד מסוג זה נערך בישראל בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, ואין סימנים לכך שמישהו נעזר בו בעיצובה של מדיניות כלשהי.
עבודה חיונית זאת, שאינה נמדדת ואינה מתוגמלת בשכר, היא הפוגעת, במקרים רבים, ברצף זכויות הפנסיה של נשים. נשים שיצאו לחופשה ללא שכר אחרי לידה, בזמן מחלה של בן משפחה, בשל שנת השבתון של בן הזוג, או עקב אבטלה זמנית, איבדו את רצף הזכויות הפנסיוניות שלהן ומרביתן אף אינן מודעות לכך. חשבון זכויות הפנסיה המוגש לנשים עם פרישתן מן העבודה, ואשר פוגע מאוד ברמת חייהן בתקופת הפרישה, מפתיע בכל פעם מחדש. במגמה העכשווית לשנות את שיטת החישוב של גובה השכר הקובע לפנסיה, באופן שיקטן, ובכוונות המוצהרות למיסוי כספי הפנסיה בצורות אלו או אחרות, אין מסר מעודד לפנסיונרית המודאגת ה"חדשה".
האם יש אפשרות לארגון אחר של עולם העבודה?
המעמד הבינוני במערב חוֹוה בתקופה זו הכרה דואבת באובדן עולם העבודה של אתמול ובריסוק רשתות התמיכה הסוציאליות שהוא סמך עליהן בעשורים שמאז מלחמות העולם. בספרו פוקח העיניים 'עולם חדש יפה – מודל של חברה אזרחית', שהופיע לאחרונה בתרגום לעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מתאר הסוציולוג הגרמני אולריך בק את עולם העבודה המוכר לנו כעולם שהפך ל"חברת סיכון". מאפיינים של מה שבק מכנה, "ברזיליזציה של עולם העבודה" חדרו למערב המבוסס, וביניהם: חוסר יציבות בעבודה, ריבוי של עבודות מזדמנות לאורך היממה בשכר זעום וביטולה של התעסוקה המלאה לכול, על תנאיה המיטיבים. להפיכה זו חברו הקפיטליזם של עידן ההיי-טק והגלובליזציה, ומי שאינם משתייכים לאליטה גלובלית מצומצמת זו נדונים לזקנה מרוששת נוכח הקופות המתרוקנות של מערכות הרווחה.
בק מיטיב לתאר ולנתח את עולם העבודה המשתנה לרעת העובדים, אך אינו מצליח לשכנע בקבילות הפתרון המוצע על ידו: חזון של חברה אזרחית שבה יועסקו גברים ונשים בעבודות ציבוריות במימון דמי האבטלה ודמי הבטחת ההכנסה, ביוזמתם של האזרחים ולא בכפייה. הפעילויות השוליות לעולם העבודה בשכר המוכר לנו כגון, עבודות הבית, ההורות, הטיפול בזקני המשפחה ועבודות ההתנדבות יוכרו כעבודות משמעותיות ומעצימות; שעות העבודה יוגמשו; אנשים ירוויחו, אמנם, פחות כסף, אך השליטה על זמנם תישאר בידם. משמעות חזונו של בק היא פמיניזציה של החברה האזרחית שפירושה עבורנו היא עבודה מסביב לשעון, בשכר נמוך או כמעט בחינם. אם בק צודק כדאי לנו, נשים וגברים, להיערך במשותף לקראת המציאות החדשה, מרובת הפנים והסתירות, של עולם עבודה מופרט, קשוח ומתנכר.