'המפרנסת השנייה' בעידן הגלובליזציה נשים בשוק העבודה בישראל

בעידן הניאו-ליברלי, עידן הקפיטליזם-הגלובלי, מתחרשים שינויים דרמטיים שמשפיעים על מיקומם של גברים ונשים בשוק העבודה. תהליכים אלה הם תהליכים ממוגדרים (Gendered) – דהיינו, הם מושפעים מהתפישות הקיימות על מהי 'נשיות' ומהי 'גבריות' ובמקביל משפיעים על תפישות אלה וגם על מקומם של נשים וגברים בחברה. חשוב אם כך לשאול: מה קורה לנשים בשוק העבודה הישראלי לאור השתלבותה של ישראל בכלכלה הגלובלית החל משנות השמונים? כיצד תהליך כה מרחיק לכת כמו הגלובליזציה של כלכלת ישראל מושפע מהסדר המגדרי של שוק העבודה וכיצד הוא משפיע עליו?

כדי לענות על שאלות אלה אתייחס למגמות של הכללה ומגמות של הדרה בשוק העבודה הישראלי ואצביע על תפקידה של המדינה בשתי המגמות. בסוף המאמר אציע דרכים לריסון תהלכי הקפיטליזציה ובמיוחד לכניסה שוויונית יותר של נשים לשוק העבודה.

הקפיטליזם הגלובלי, כמו הקפיטליזם המודרני בכלל, מהווה מעין יאנוס כפול-פנים: מחד הוא מבוסס על אינדיווידואליזם, כישורים, הישגיות, תחרות ואוניברסליות – מה שנהוג לכנות מריטוקרטיה (שלטון המוכשרים) – ובכך הוא לכאורה שוויוני; מאידך, מתבסס הקפיטליזם הגלובלי על תחרותיות וריכוז ההון, כך שאי-השוויון הוא כלי מרכזי ביצירתו ובהמשכיות שלו. הקפיטליזם הגלובלי יוצר למעשה ריבוד חדש והיררכיה חדשה, במסגרת זו מתקיים שיח חדש ומופעלים מנגנונים חדשים של הכללה והדרה לגבי קבוצות שונות בשוק בכלל ובשוק העבודה בפרט. מנגנונים אלה פועלים על בסיס גיל, לאומיות, גזע, תרבות ועוד. במאמר אתייחס בעיקר למנגנונים הקשורים לנשים בשוק העבודה בישראל – מנגנונים שיוצרים אבטלה ועוני בקרב הנשים.

'המהפכה השקטה' – מגמות של הכללת נשים בשוק העבודה בישראל

בשוק העבודה הישראלי פועלים כבר שנים רבות כוחות המגבירים את השתתפות הנשים ואת השוויון. דפנה יזרעאלי הסוציולוגית הפמיניסטית, שנפטרה בחודש פברואר שנה זו, קראה לתהליך זה 'המהפכה השקטה'.

מגמות הכללה אלו באות לידי ביטוי במישורים שונים:

• כניסה מסיבית של נשים ובעיקר של אמהות לילדים, לשוק העבודה בישראל החל משנות ה-60. כיום מהוות הנשים כ-46% מכוח העבודה האזרחי (נתון משנת 2000).
• עלייה דרמטית בהשכלת הנשים. ב-1998-1999, נשים היו כ-58% ממקבלי תואר ראשון, כ-54.5% ממקבלי תואר שני, וכ-41% ממקבלי תואר שלישי. הנשים מהוות כ-57% מהסטודנטים באוניברסיטאות ולא רק בתחומים ה"נשיים המסורתיים": הן מהוות 52% מהסטודנטים למשפטים, 49% מהסטודנטים לרפואה ו-44% מהסטודנטים בפקולטות למתמטיקה ולמדעי הטבע.
• השתלבות נשים במקצועות חופשיים, בהיי-טק, ובניהול. למשל, בין 1976 ל-1998, אחוז המנהלות עלה מ9% ל22%.
• חקיקת חוקים פמיניסטים (חקיקה פמיניסטית פירושה, בהקשר הזה, קידום האתוס המריטוקרטי וההישגיות, לעומת החקיקה הקודמת, ש"הגנה" על נשים/אמהות לילדים, בשוק העבודה בישראל, כמו גם בעולם המערבי, אך למעשה הפלתה אותן). ב-1988, נחקק חוק שוויון הזדמנויות בתעסוקה; ב-1993, תוקן החוק לחברות ממשלתיות (ייצוג הולם של נשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות); ב-1995, תוקן חוק שירות המדינה המבטיח ייצוג הולם לנשים במסגרת המכרזים של שירותי המדינה; ב-1996, נחקק חוק שכר שווה לעובדת ולעובד הכולל הכרה בפערי ההכנסה המיגדריים כנובעים מתוספות כמו 'שעות נוספות', 'אחזקת רכב' וכו'; ב-1998 נחקק החוק נגד ההטרדה המינית, ועוד.

עיקרון 'המפרנסת השניה' ועוד מגמות של הדרת נשים בשוק העבודה בישראל

למרות הנאמר עד כאן העיקרון המארגן של נשים בשוק העבודה הישראלי היה ונשאר עיקרון ה'מפרנסת שנייה'. גם היום, עובדות נשים על פי "שעות נשיות" או במשרות חלקיות, מתוך בחירה, אבל גם מתוך חוסר ברירה; בממוצע, עובדות נשים כ-36 שעות בשבוע לעומת הגברים העובדים כ-46 שעות בשבוע. נשים גם מרוכזות ב"מקצועות נשיים" ו"נישות נשיות" ושכרן נמוך משכרם של הגברים עבור אותה עבודה או עבודה זהה. אחוז האבטלה בקרב הנשים גבוה באופן משמעותי מאחוז האבטלה בקרב הגברים. דפוסים אלה קיימים בחלקם או בכללותם גם בתחומי התעסוקה היוקרתיים ביותר בהם השתלבו הנשים, כולל המקצועות החופשיים, ההיי-טק והניהול. אין פלא לכן שכ-60% מהמשתכרים שכר מינימום הן נשים, כ-65% ממקבלי השלמת הכנסה הן נשים, כ-60% מהמובטלים הן מובטלות.

השתייכותם של הנשים והגברים לקבוצות מובחנות על פי גיל, עדה, לאום, דת, מקום מגורם, וכו' מנתבת במידה לא מבוטלת את מעמדם בהיררכיות החדשות המתגבשות כתוצאה מכינונו של הסדר הגלובלי החדש. פירושו של דבר שבדרך כלל, לקבוצות ה'מרכז' נגישות רבה יותר להזדמנויות בתחום ההשכלה והתעסוקה שיוצר הקפיטליזם הגלובלי בעוד שלקבוצות ה'פריפריה' נגישות מוגבלת יותר. כך יש נשים הנהנות מקידום המוכשרים בגרסתו הניאו-ליברלית (כ-35% מקרב הנשים העובדות "עושות קריירה") ואחרות נדחקות לשוליים.

אין הבדל כמותי משמעותי, למשל, בין המזרחיות (הגדרה מצומצמת: אב נולד באסיה-אפריקה) לבין האשכנזיות (האב נולד באירופה -אמריקה): בגילאים 25-45,: יותר מ70% מהנשים השייכות לקטגוריות הללו נמצאות בשוק העבודה. ההבדל המשמעותי הוא בסוג התעסוקה: הרבה מהמזרחיות משולבות בסוגי תעסוקה הפחות יוקרתיים בעוד שרבות מהאשכנזיות משתלבות בסוגי תעסוקה היוקרתיים יותר. ההבדלים המעמדיים נובעים מהזדמנויות שונות בתחום ההשכלה והתעסוקה הנפתחות בפני הנשים אשכנזיות ומזרחיות כתוצאה מהמרחב הגיאוגרפי-מעמדי בו הן מתקימות: ב'פריפריה' קיים ייצוג יתר של מזרחיות לעומת ה'מרכז' וב'פריפריה', מעצם היותה 'פריפריה', קיימות פחות הזדמנויות השכלתיות ותעסוקתיות.

הפער הלאומי גדול יותר: ב-1999 שיעור היהודיות בשוק העבודה היה 52% ושיעורן של הערביות אזרחיות מדינת ישראל הגיע רק ל-20%, זאת למרות שנשים מהוות כיום יותר מ-56% ממקבלי תעודת בגרות בקרב הערבים-הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. התמונה אף מורכבת יותר: בקרב הנוצריות שיעור ההשתתפות של הנשים היה 33% ב-1996, וב-1999 הוא עלה ל-42%. בקרב הדרוזיות, עלה שיעור ההשתפות של נשים מ-29% וב-19969 ל- 33% ב-1999. רק בקרב המוסלמיות נשאר השיעור יציב: ב-1996 וב-1999 הוא עמד רק על 13%.

בנוסף, בשוק העבודה בישראל נמצאת קבוצה גדולה של "נוכחות-נפקדות". אלה אותן מהגרות-עבודה, המגיעות מן 'העולם המתפתח' לישראל ולארצות ה'עולם הראשון', כחלק מהגירת-העבודה הגלובלית. רובן המוחלט של מהגרות העבודה, עובדות בשכר נמוך מאוד, לא פעם בתנאים מחפירים וללא הגנה מקצועית. בישראל כמו בארצות נוספות הן ממלאות תפקידים "תפורים על פי מידותיהן": המין שלהן, ב"שילוב הראוי" עם אפיוניהן השונים כמו גיל, לאום וגזע, מייעד אותן לעבודות שונות. הפיליפיניות למשל מיועדות לטיפול בקשישים, סיעוד ושירותי משק-בית; תנאי עבודתן סבירים יחסית. נשים צעירות המגיעות ממדינות בריה"מ לשעבר, מיועדות, קרוב לוודאי, להימכר לצורכי תעשיית המין. מהגרות-העבודה מייצגות גרסה בתר-תעשייתית של שיטת הקסטות, שיטה העומדת בניגוד מוחלט לעקרונות היסוד של החברה ההישגית-מריטוקרטית ומפרה הפרה גסה את זכויות האדם הבסיסיות ביותר.

מדיניות הממשלה: היד הלא נעלמה

איך, אם כן, מתקיימת ה'מהפכה השקטה', המחויבות לשוויון הזדמנויות, לצד עקרון 'המפרנסת השניה' והקיטוב המיגדרי-מעמדי-עדתי-דתי-לאומי ההולך וגדל? התשובה היא במדיניות של ממשלות ישראל במשך 20 שנה, אותה מדיניות שהיום אנו עדים לשיאה.

למרות הטענה שבעידן הגלובליזציה מסתלקת המדינה מניהול הזירה הכלכלית והחברתית, יש למדינה תפקיד מרכזי בבלימת גלגלי הקפיטליזם הגלובלי, בוויסותם וביצירה של קפיטליזם פחות דורסני, או – ההיפך. מדיניות ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות היא הסבר עיקרי ליצירת אי-שוויון בכוח העבודה וכך גם ליצירת אי-שוויון מיגדרי. שלושה גורמים מרכזיים במדיניות הממשלה מזרזים שינוי במבנה כוח העבודה הישראלי ושלושתם משפיעים במיוחד על נשים:

הגורם הראשון הוא עיקרון מרכזי במדיניותן הכלכלית של ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים: הוזלת העבודה. כדי להוזיל את מחיר העבודה, ננקטת מדיניות מבוססת על שלושה מרכיבים: אחד הוא העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם. במסגרת זו אין לעובד/ת קביעות והזכויות הסוציאליות כמעט ולא קיימות. רוב המועסקים על פי שיטה זו הן נשים, ושיעורן עולה בהתמדה. מרכיב שני במדיניות הוזלת העבודה הוא העברת התעשייה לחו"ל: ניידות ההון, הסחורות, הטכנולוגיות, הידע, ניידות העבודה וניידותם של בני האדם בעצמם, מאפשרת מעבר למקומות שבהם העבודה זולה יותר באופן משמעותי. כך קרה שתעשיית הטקסטיל, תעשייה המעסיקה בעיקר נשים, נדדה מעיירות הפיתוח ומהכפרים הערבים בישראל למצרים, לירדן, לטורקיה ולרשות הפלסטינית. לכן, בישראל כמו במדינות רבות ב'עולם הראשון', קיימת עלייה מתמדת בשיעור המובטלות ממעמד הפועלים. מרכיב שלישי במדיניות הוזלת העבודה הוא "יבוא" כוח אדם זול, ללא זכויות סוציאליות, ממושמע ולא מאורגן. זהו ה"יבוא" של מהגרי העבודה (העובדים הזרים) שהתחיל בשנת 1993 ומאז גדל תחת הלחץ של המגזר החקלאי, ענף הבנייה וענפים נוספים. היום מונה מגזר זה כ-300,000 בני אדם, עובדים לגלים ובלתי לגלים. נשים מהוות חלק קטן יחסית בקרב מהגרי העבודה בישראל, אולם מספרן הולך וגדל.

הגורם השני קשור לגורם הראשון והוא אי-אכיפתם של חלק גדול מהחוקים, למשל חוק שכר מינימום אשר אמור לחול על כל אדם העובד בישראל, כך גם חוק שכר שווה לעובדת ולעובד.

הגורם השלישי הוא פירוק מדינת הרווחה ומסחור של שירותי הרווחה. כתוצאה מתהליך זה בעלי האמצעים קונים שירותים בשוק (מעונות יום, טיפולים רפואיים, טיפול בקשישים, מסגרות לילדים עם מוגבלויות ועוד). בקבוצות שאינן יכולות להרשות לעצמן לרכוש שירותים אלה מועברת האחריות למשפחה, בפועל לנשים במשפחה. אחריות נוספת זו מוסיפה על קשיי הנשים לצאת מהבית ולהשתלב בשוק העבודה. בהתחשב בכך שהמדינה ושירותי הרווחה הם מעסיק גדול ביותר של נשים, פירוק מדינת הרווחה מעלה את האבטלה בקרב הנשים גם מהמעמד הבינוני.

ההסתדרות לא מנעה את ההתפתחויות האלו. מאמצע שנות ה-80 ובעיקר בשנות ה-90, התאגידים הבין-לאומים התנו את השקעותיהם בארץ (כמו בארצות אחרות) בהחלשת העבודה המאורגנת או אפילו בחיסולה, ודרישה זו החלישה מאוד את מעמדה של ההסתדרות ואת כוח המיקוח שלה. למרות חולשה זו, במסגרת ההסכמים הקיבוציים שמרו הדרגות הגבוהות, המאוכלסות על פי רוב בגברים, על רמת השכר בשני העשורים האחרונים, ואף העלו אותה, בעוד שהדרגות הנמוכות, שמונות בעיקר נשים, לא הצליחו לשמור על רמת השכר. יש לציין עוד שההסתדרות התעלמה כמעט לחלוטין מהגירת העבודה.

שלושת הגורמים הממשלתיים ביחד עם חולשת ההסתדרות יצרו מדיניות ניאו-ליברלית ברוטלית, ללא בלמים וללא רסן, ועוד היד נטויה. כתוצאה מכך, חלק גדול מהנשים משלמות את מחיר הגלובליזציה.

עשרת הדיברות החברתיים לשילוב נשים בכוח העבודה

אי-השוויון בשוק העבודה בממדים כאלה ובקיטוב כזה אינו הכרחי . ברצוני להציע דרך בה יוכלו נשים להשתלב בשוק העבודה על בסיס יותר שוויוני. הנחת היסוד שלי היא כי יש ליצור כלים ספציפיים עבור הנשים בשוק העבודה, זאת בנוסף למדיניות פיסקאלית, להשקעות בתשתיות, לתמיכה בעבודה – ולא רק בהון.

אלה הם, אם כן, 'עשרת הדברות החברתיים' שלי:

1. יישום 'החוקים הפמיניסטיים', כולל כמובן חוק שכר מינימום ובדיקת משמעות התיקון לחוק העסקה דרך חברות כוח אדם שהתקבל ב2000. יישום החוקים דורש הקמת מנגנון אכיפה ממלכתי.
2. תכנון מדיניות ציבורית ברמה הממלכתית במטרה לשלב נשים ערביות בשוק העבודה.
3. יום לימודים ארוך ממלכתי, כולל חינוך לגיל הרך, לכלל אוכלוסיית ישראל, כבסיס לשוויון הזדמנויות.
4. עידוד היזמות העסקית: בכל העולם, נשים יכולות לחזק את מעמדן בפתיחת עסקים קטנים או בהשתלבות ביזמות עסקית.
5. הנהגת פנסיה ממלכתית והשוואת גיל הפרישה בין גברים ונשים: גיל הפרישה עבור הגבר והאישה יהיה שווה והפרט יוכל להחליט מתי לפרוש בטווח שבין גיל 55 ל-65 או בין גיל 60 ל-65 כפי שנהוג בכמה מדינות באיחוד האירופי.
6. תכנון אסטרטגי לרמת החיים ואיכות החיים של משפחות חד-הוריות. המטרה הראשונה של תכנית זו היא לנתק בין עוני וחד-הורות (כ-90% מהעומדים בראש משפחות החד-הוריות הן נשים).
7. הכרה בוועדי עובדים כגוף ייצוגי, גם בסקטור הפרטי.
8. השוואת תנאי השכר של מהגרי-העבודה לשכרם של העובדים הישראלים, כדי להקטין את ממדי אבטלה ולכבד את זכויות האדם של מהגרי העבודה.
9. הגברת אכיפת המשטרה נגד סרסורים וסוחרי נשים.
10. הקמת מקלט ומערך שיקומי לקורבנות הסחר באדם בישראל, בטרם חזרתן למדינות המוצא שלהן.

ברור ש'עשרת הדברות' האלה נראים היום אוטופיים לגמרי. ברור גם שבכדי שיחול שינוי כלכלי חייב לחול שינוי פוליטי. אולם, לאור המצב הכלכלי ההולך ומחמיר, לאור הקרע החברתי-לאומי שהוא מזין, חייבים להעלות לסדר היום הציבורי גם את נושא תעסוקת הנשים. במילים אחרות, אסור שהמלחמה תשתיק את השיח האזרחי. עלינו לחזור לרציונליות, זו המשרתת את התקווה, את כבוד האדם ואת עתיד ילדינו.

ד"ר סילביה פוגל-ביזאוי היא מרצה בכירה בסוציולוגיה ובתקשורת במכללה למנהל ומרצה בכירה בסוציולוגיה במכללת בית ברל