בהמשך למאמרו של יפתח בשבח האוטופיה, הייתי רוצה להעיז ולנסות לשרטט את גבולותיה של אותה ארץ-לא-נודעת, שאף מפה אינה שלמה בלעדיה. גבולותיה של ארץ האוטופיה, חייבים להיות גבולותיו של המצב האנושי המודרני.
הכוונה ב'מודרני' למה שהיסטוריונים ראויים לשמם מייחסים למונח, כלומר לאותה תקופה בחיי האנושות שהמכוונים לכאן-על-פני-אדמה, יתחילו אותם בדבר השחור, בגילוי אמריקה, במרטין לותר, בשלום ווסטפליה, במשאבת הקיטור, במהפכה הצרפתית או במניפסט הקומוניסטי. כך או כך, המאפיין המרכזי של הרוח המודרנית – מאפיין שעשוי לתרום לפרוייקט 'שחרור האדם' כמו גם לגרוע שבתפיסות הניהיליסטיות – הוא הדגש על חייו של האדם, כל אדם, בעולם הזה ולא בבא.
ומהו "המצב האנושי המודרני"? במימד הפוליטי: הפרלמנט, האידאולוגיה וההמון; במימד הכלכלי: חלוקת העבודה המשתכללת; במימד התרבותי: יחסיותן של נקודות המבט, דרכי המבע ואופני היצירה; ובמימד החברתי: וולונטריזציה, אינדיבידואליזם, אנונימיות.
מניסיוני כמורה גיליתי, שאת מצבו של האדם בדורות האחרונים קל יותר להבין על ידי הנגדת תכני חיינו על פי ארבעת המימדים הללו, לתכניהם במציאות הטרום-מודרנית. ובכן: הפרלמנטריזם, האידיאולוגיה וההמון הם סימניו של המצב הפוליטי המודרני בדיוק כשם ששלטון אצולה-בעלת-דם כחול המולכת בחסד האל על 'צאן מרעיתם' הם מסימניה של הפוליטיקה הטרום מודרנית; אל מול חלוקת העבודה המשתכללת נעמיד את המושג הידוע 'משק אוטארקי' או 'כלכלה טבעית', המהווים את הרקע לעובדה הכלכלית הפשוטה, לפיה בעולם הטרום-מודרני אנשים ייצרו את שצרכו, וצרכו את שייצרו (במהופך לחלוטין למציאות חיינו המוכרת); באשר לתרבות, הרי שזו בעולם הטרום-מודרני היתה קאנונית (ספרי קודש) והירארכית (ממשה לזקנים או מאלוהים לאפיפיור או מאללה לחותם הנביאים ויש עוד שלשלות מסירה. וגם: כל יצירת אמנות היתה הרי נכס כנסייתי); ולבסוף, החברה. זו היתה מאורגנת במצב הטרום-מודרני על יסוד עיקרון הפיקסציה, לפיו אדם שייך לחוג חברתי סגור ותפקידו בו מוגדר מראש על פי מוצאו, מינו וייחוסו (ולא יועילו כל אותם מחקרים מרתקים המלמדים על הדינמיות שבימי הביניים. שהרי דינמיות זו היתה פרי נסיבות חיים – כגון מלחמות או מגפות – ולא תוצר של עקרון חברתי כגון החינוך הכללי ואידיאל הניעות, עקרונות מודרניסטיים מובהקים).
ובכן, מצויידים בהבנת המצב המודרני שהוא-הוא גבולות האוטופיה, יש לומר את הדבר החשוב הבא: חשיבה אוטופית נשענת על הרעיון שישנן אין ספור דרכים לארגן את הפרלמנט, את עולם האמונות והדעות, את חלוקת העבודה ואת החברה הדינאמית. במימד הפוליטי למשל, ניתן לחשוב על הקמתם של פרלמנטים אזוריים, מקומיים בצד פרלמנטים על-אזוריים ועולמיים; שכן עד ביטולה של המדינה – כלומר ביטולו של אותו מכשיר מאורגן ומונופוליסטי שלרשותו כוח ואמצעי כפייה המופעל (או צריך להיות מופעל) לשם השגת מטרות משותפות – יהיה צורך בהחלפת דעות ובקבלת החלטות ולשם כך יש צורך בפרלמנטים. במחשבה שניה, גם לאחר ביטול המדינה לא ייעלם ההכרח בפרלמנט מסוג כל שהוא.
גם את כלכלת-חלוקת-העבודה (כך יש לכנותה, ולא כלכלת-שוק!!) ניתן לארגן בדרכים רבות תומכות-חרות. צעד ראשון הוא צמצום עקרון הרווח למינימום. לבטלו לחלוטין יהיה קשה עד שתיכון בלשונו של מרכוזה "אנתרופולוגיה חדשה". כלכלת-חלוקת-עבודה שאיננה מכוונת רווח תתרום ללא ספק לפרויקט שחרור האדם, לפחות מצד המחסור.
באשר למימד התרבותי: האם מכיוון שתרבות זמננו היא רב-ערוצית נגזר עליה להיות גם פוסט-מודרניסטית? ודאי שלא. חובת ההוכחה בכל אופן, גם עלינו, וגם כאן שנות דור או שניים יחלפו לפני שהנזקים האחרונים של אשפת הרלטיביזם יזוהו וינוטרלו.
באשר לחברה, מוקד המוקדים של ההוויה האנושית מאז ולעולם: איך נהיה אנו ללא-אנו? או: כיצד ניתן לארגן אינטימיות במציאות אנונימית? מה צריכים להיות גבולותיה של הניאו-אינטימיות האוטופית? וכשם שחובה שיהיו גבולות על האינטימיות, כך גם חייבים להיות גבולות לאינדיבידואליזם שלנו (וכן, ידידי הסוציאליסטים, כולם, דה-פקטו ודה-יורה, אינדיבידואליסטים, ומי שאיננו מודה בכך, טוב אם יטול קורה מבין עיניו ואולי יציץ שוב בדברי הסיום של הפרק השני של המניפסט הקומוניסטי, המדברים במפורש על "התפתחות היחיד" כעל "תנאי להתפתחות החברה").
טוב עשה יפתח שהעמיד את ששת הגליונות שלנו בפרספקטיבה של שנה. טוב עוד יותר אם נעמיד כולנו את הפרספקטיבות שלנו – אוטופיות או אחרות – בפרספקטיבה ההיסטורית (והפילוסופית) הרחבה יותר. דומה שגבולות המציאות הם רחבים מספיק על מנת ליצוק לתוכן אופני ארגון 'משחררי-אדם', ובלבד שהפרויקט הזה לוקח אותם בחשבון, גם ראשון, גם אחרון.