דבר המערכת
כשפרסם שר האוצר את התוכנית הכלכלית שלו, כשהציג את ציבור העובדים כאוייב העם ואת הסתדרות העובדים כמקור כל אסונותינו, חשבנו שכבר ראינו הכל. טעינו. כשהציע שר האוצר צעדים לשחיקה ופירוק חוקי של העבודה המאורגנת כחלק מתכנית "ההצלה" של המשק הישראלי, חשבנו שזה השיא. אבל בימים אלה ממש, במפעל קטן על-יד דימונה מתרחשת קפיצת מדרגה נוספת במלחמה נגד העבודה המאורגנת בישראל.
במפעל 'חיפה כימיקלים דרום' אסור לעובדים להגיד "אנחנו רוצים", הנהלה מוכנה לשמוע רק – "אני רוצה". כמובן שהיא לא מחויבת לענות ל"אני רוצה" ולרוב, כך נראה, אינה נענת. בכל מקרה התארגנות של העובדים – אסורה. לפני כמה שבועות ביקשו כמה עובדים להגן על חברם שפוטר. הם באו להנהלה יחד – בתור "אנחנו". חלקם פוטר מיד והסיבה – אתם התארגנתם יחד, כאן לא תהיה התארגנות. מאז הקימו והעובדים ועד, על פי כל החוקים המקובלים, אלא שהנהלה עושה הכל כדי לחבל בהתארגנות והממסד עוזר לה ככל יכולתו. הכל הזה כולל איומים, השפלות ואלימות גסה כנגד העובדים. הסיפור בפרוט רב יותר מצוי בעמוד 15 בגיליון זה. וכדאי לציין ש'חיפה כימיקלים דרום' הוא חברת בת של מפעל שהיה בידיים ציבוריות ונמכר במחיר מציאה למקורב, לחבר של אחד, אריאל שרון.
המשטרה כמובן מהרה לפעול – לא, לא כדי להפסיק מיד את האלימות כלפי העובדים השובתים על פי דין: אגף המודיעין במשטרה ביקש לקבל מיד פרטים על כל איגודי העובדים כדי שהמשטרה תוכל לשמור על הסדר הציבורי ביתר יעילות בעתיד.
כמובן, אין זו הפעם הראשונה שאלימות, גסות והפרות-חוק בחסות המשטרה מופעלות כנגד עובדים בישראל. עובדים פלסטינים ומהגרי עבודה ("עובדים זרים"), חשופים כבר שנים ליחס כזה כמציאות יום-יומית. אבל מה שמתרחש ב"חיפה כימיקלים דרום" הוא עליית מדרגה, משום שהפעם לא מדובר בעובדים זרים, או באנשים משולי החברה. העובדים במישור רותם הם אזרחים ישראלים "רגילים": ילידי הארץ, שרתו בצבא, מדברים עברית, רואים ערוץ 2, קוראים עיתונים, משלמים מיסים ושולחים את ילדיהם לבתי-הספר הממלכתיים. כמוני וכמוך. חטאם היחיד הוא שביקשו לממש זכות יסוד המוכרת בחוק: זכותם של העובדים להתארגן.
מהמתרחש ב"חיפה כימיקלים דרום" יש להסיק את מה שבעצם ידענו תמיד: ניצול עובדים והפרת זכויותיהם אינם ארועים מבודדים. הם חלק משיטה – שיטת הסלאמי. זה מתחיל בשולי החברה, ועושה דרכו מהר מאוד אל המרכז. על העבודה המאורגנת, ועל זכויות העובדים בישראל הוכרזה מלחמה שיטתית ומתואמת: שר האוצר מנהל את המלחמה בחזית הפוליטית. המעסיקים ובעלי ההון – בחזית הכלכלית ובמקומות העבודה. המלחמה הזאת לא נעצרת בגבולות הלאומיים, וגם אין היא מתרגשת מסיסמאות מתק-שפתיים כמו "כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה" או "כולנו יהודים".
אפשר לראות כאן עדות לחולשה שמזהים ההון ונציגיו בשלטון בקרב הגורמים החברתיים ובהסתדרות. החולשה הזו מנוצלת לפירוק האיגוד המקצועי – כלי מרכזי של הדמוקרטיה החברתית, השתתפותית. ואפשר אחרת, מושיק פינטו העומד בראש התארגנות העובדים הגדיר את מטרת ההתארגנות ברצון של העובדים להפסיק להיות "אני" ולהתחיל להיות "אנחנו". כך מתוך הניצול, ההפרטה וצומח מאבק על כבוד אנושי וסיכוי לחיים הוגנים. צמיחתו המחודשת של האנחנו היא אולי איתות למנהיגות שצומחת מתוך ההדרה. שוב לא מדוב ר בשרידי "ארץ ישראל העובדת" שמנסים לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה לרווח פוליטי מזדמן. יש כאן התארגנות של אנשים שרואים בערכים של התאגדות וסולידריות עקרונות חשובים לעצם קיומה של החברה הישראלית. בין שתי האפשרויות – ניצול החולשה או מימוש הסיכוי תלוי בעשיה של כל אחד מאיתנו.
בגליון 'חברה' האחרון כתבנו: "ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על אזרחיה". במישור רותם אפשר לראות היום את פניה הגלויים והמכוערים של המלחמה הזאת. האופן שבו יוכרע המאבק שם ישפיע עמוקות על גורלם של כל השכירים בישראל, על גורל הדמוקרטיה הישראלית עצמה. דברים כאלה מתפשטים במהירות: אם ינצח הבעלים של 'חיפה כימיקלים' את עובדיו, תגיע הרעה, בקרוב מאוד, אל פתח ביתו של כל עובד שכיר במשק. אם, לעומת זאת, ינצחו העובדים, יוכל נצחונם לשמש נקודת מפנה ונקודת מוצא לשיקום החברה בישראל. לא צריך להיות סוציאליסט כדי להבין זאת. צריך רק לפקוח את העיניים.
פעילי ארגונים חברתיים, אנשי אקדמיה ואזרחים מהשורה מתגייסים כדי לעצור את ההתדרדרות מישור רותם, כדי להציל את הדמוקרטיה ואת זכויות העובדים בישראל. איפה את? איפה אתה?