רבים בישראל אינם יודעים כמעט דבר על ג'אז. לכל היותר, יודעים שמילה זו מציינת סגנון מוסיקלי. מאמרי בא להסביר עד כמה חבל שהג'אז זוכה למקום כה שולי בישראל. לשם כך עלי לפתוח בתיקון הטעות הנפוצה לפיה ג'אז הינו סגנון מוסיקלי.
תפישה ולא סגנון
תפישה מוסיקלית, להבדיל מסגנון, היא שיטה אומנותית המעוגנת בהשקפת-עולם, ועשויה להכיל בתוכה סגנונות שונים. סגנון אינו אלא מכלול צר יחסית של מאפיינים ביצועיים, בעוד שתפישה אומנותית מציבה עקרונות מנחים כלליים.
כך, למשל, 'מוסיקה קלאסית' (ככל אמנות קלאסית) הינה תפישה, שבין עקרונותיה מבניות נוקשה והקפדה על כללי קומפוזיציה, והיא כוללת סגנונות שונים: רנסנס, בארוק, קלאסי (שם זה מציין גם סגנון ספציפי), רומנטי, מודרני. 'מוסיקה פופולרית' (POP) – היא גם כן תפישה מוסיקלית. עקרונותיה הם קליטות, קלילות ורקידות, והיא כוללת את הסגנונות רוקנרול, דיסקו, דאנס, טראנס ועוד.
לטענתי, הג'אז אף הוא בגדר תפישה מוסיקלית, ועקרונותיו יתבררו להלן. על-מנת לסבר את האוזן נזכיר רק את הראשון והחשוב שבהם – האלתור. גם הג'אז כולל סגנונות רבים: סווינג, ביבופ, הארד בופ, Cool Jazz, פיוז'ן (ג'אז-רוק), Free Jazz ועוד.
ככל תפישה המעוגנת בהשקפת-עולם (כלומר אידאולוגיה), גם את התפישות המוסיקליות ניתן להבין דרך הכוחות החברתיים שהן מייצגות. המוסיקה הקלאסית היתה המוסיקה של האצולה האירופית, ומאוחר יותר של הבורגנות. המוסיקה הפופולרית היא תוצר של 'תעשיית התרבות' בחברת ההמונים המודרנית. את מה מייצג, אם כן, הג'אז?
מוסיקה של העם
הג'אז נולד משירי העם של העבדים שהובאו מאפריקה לארצות-הברית – הבלוז. בלילה סביב המדורה היו העבדים השחורים מבטאים את מצוקות חייהם בשירי עבודה, שירי כלא, שירי אהבה ועוד. הם התבטאו באמצעות הקצביות האפריקנית הזורמת בעורקיהם וכונו בשם הכולל 'בלוז' על שום הנושאים הנוגים שאותם בטאו (Blue בסלנג האמריקני משמעו מצב רוח נוגה).
בנסיבות ההיסטוריות הייחודית של ראשית המאה העשרים בדרום-מזרח ארה"ב נפגש הבלוז עם כלי-נשיפה אירופיים של התזמורות הצבאיות. שם נולד הג'אז. נגני הג'אז הראשונים היו עבדים ובני עבדים, שניגנו בהרכבים מזדמנים ובכלי נגינה מזדמנים והמשיכו את המסורת הבלוזית של ביטוי המצוקה והסבל, אך בכלים חדשים. מאחר שלא ידעו לקרוא או לכתוב תווים – הם אלתרו. הם השתמשו בסולמות האפריקניים המוכרים להם, והתאימו אותם לכלים האירופיים.
בשנות השלושים הופיעה בעולם הג'אז מגמת התמסדות, התקבעות והתמקצעות בדמות ה'ביג-בנדס' (להקות גדולות). אך בתשובה, אומנים צעירים בניו-יורק בשנות הארבעים הוכיחו את נאמנותם לאופי המחאתי של הג'אז, ויצרו את סגנון הביבופ המרדני, שיצא נגד כל המוסכמות המוסיקליות. באופן דומה שומר עד היום הג'אז על צביונו העממי והמשחרר.
הג'אז הוא קוסמופוליטי
בעצם התהוותו היה הג'אז שילוב ומפגש של סגנונות: הבלוז, תזמורות המארש וסגנון הראגטיים (המוסיקה הפופולארית במועדוני הבילוי באותה עת). לפיכך, הג'אז הינו רב-תרבותי מטבע ברייתו. הג'אז נולד בארה"ב – ארץ רב-תרבותית ופלורליסטית, אך גם ארץ של עבדות, אפליה ודיכוי. הוא נולד מתוך פורקן סבלם של המדוכאים, בצורה המעודנת ביותר של מחאה – האמנות. הג'אז מציב אלטרנטיבה תרבותית בהיותו מיזוג שוויוני של סגנונות שונים (אפריקני, אירופאי ואמריקני-אותנטי), תוך פתיחות והקשבה הדדית ביניהם. במהלך שנות התפתחותו הג'אז "קלט" לתוכו סגנונות נוספים, שהשתלבו בו כחלק בלתי-נפרד. בשנות החמישים והשישים היתה זו המוסיקה הלטינית שהשפיעה רבות על אמני הג'אז, ונוצר הסגנון הייחודי של ג'אז לטיני. בשנות השבעים נוצר מיזוג רב השפעה של ג'אז ורוק, שזכה לשם Fusion (היתוך). בשנות השמונים והתשעים התפתחה אופנה ענפה של ג'אז אתני עם השפעות שונות ומשונות (למשל: נגני עוּד בהרכבי ג'אז).
עולם הג'אז הוא מארג רב-תרבותי ססגוני ודינמי. אלא שזו אינה רב-תרבותיות סקטוריאלית-מסתגרת או פוסט-מודרניסטית, אלא רב-תרבותיות של סולידריות, של פתיחות ושל עושר תרבותי. בשפה המוסיקלית הייחודית של תפישת הג'אז יכולים לשוחח בחופשיות אומנים בני עמים שונים ודוברי שפות שונות. הדבר ניכר, למשל, באירועי ג'אז בינלאומיים, בהם נפגשים אומנים שלא ניגנו יחד מעולם ועורכים "ג'אם-סשן", כלומר – אלתור משותף.
הג'אז הוא דיאלוגי
כאמור, יסוד מרכזי בג'אז הוא האלתור. בג'אז המסורתי יצירה מוסיקלית נשמעת כך: פתיחה משותפת במנגינה ידועה – מקורית או מושאלת (למשל ממחזות-זמר של ברודווי, כנהוג בעבר). לאחר מכן, ישנו מעבר לקטעי האלתור: אחד הנגנים הופך סולן, ומנגן מנגינה שאותה הוא מלחין בו במקום, תוך התבססות על המנגינה הראשונית ושאיבת השראה ממנה באופן דומה כל נגן מאלתר בתורו, כאשר יתר הנגנים מלווים אותו בשלב זה מתקיימים לעיתים דיאלוגים בין הנגנים, למשל בצורה של "ארבע-ארבע": נגן מאלתר במשך ארבע תיבות (כלומר – יחידות זמן קבועות), בארבע הבאות עונה לו חברו, וכך הלאה. לבסוף, מנוגנת שוב המנגינה הראשונית על ידי הנגנים כולם.
חשוב לציין, שתוך כדי האלתורים, שמהווים את רוב רובו של הקטע המבוצע, כל הנגנים קשובים לסולן ומתאימים את הלווי שלהם לאלתורו ("הולכים איתו") – באווירת נגינתם, בעוצמה, בדינמיקה ובקצב, ומגיעים יחד איתו לשיאים של נגינתו. כל נגן בתורו גם "עונה" לאלתורים של קודמיו.
לאלתור ישנם גם צדדים קבועים ומוסכמים – המבנה וההרמוניה הבסיסית של הליווי (על בסיס קטע הפתיחה המשותף), אך על פי רוב הבחינות, ההתפתחות נתונה בידי חופש היצירה והיצר של הנגנים עצמם תוך כדי ביצוע. בקטעי האלתור הדיאלוגיים ('4-4', '8-8', '2-2', '1-1'), מוטיב הדיאלוג הג'אזי מופיע על טהרתו, שכן הנגנים ממש משוחחים ביניהם באמצעות המנגינה. פעמים רבות, בהופעות או במפגשי 'ג'אם-סשן' נגנים מנוסים ויצירתיים עשויים להיסחף באלתור משותף עד שעות (!) ללא הפסקה. דיאלוגים ספונטניים כאלו בין נגנים טובים הם רגעי התעלות לחובבי ג'אז.
בהקשר זה, יש להזכיר גם את מרכיב הדיאלוג עם הקהל. מופע ג'אז אינו ראוי לשמו ללא קריאות Woo!, Way to go! ומחיאות כף לאחר כל פראזה (משפט מוסיקלי) מבריקה או וירטואוזית מצד אחד הנגנים. בנוסף, בתום הסולו של כל נגן הקהל חולק לו כבוד במחיאות כפיים. זאת לעומת קונצרט קלאסי, שבו יש להמתין לאתנחתא בין ה"אדג'יו" ל"אלגרו" בכדי להשתעל.
הג'אז הוא קומונלי
יסודות האלתור והדיאלוג מחייבים שיתוף פעולה הדוק בהרכב ג'אז, יותר מבכל הרכב מוסיקלי אחר. בהרכב קלאסי ישנו מנצח ובידו פרטיטורה (כיתוב מפורט של כל תו ותו שמנגן כל נגן בכל רגע), והתזמורת אמורה לעבוד כמכונה גדולה מתוכנתת ומתואמת. בג'אז כתובה (אם בכלל) רק המנגינה הראשונית עם ההרמוניה החוזרת, וגם היא מתבצעת בוריאציות על וריאציות. הרכב ג'אז חייב לנגן תוך קשב הדדי רצוף ודינמי, ובשיתוף פעולה, כשלכל אחד תפקיד ייחודי משלו (מתופף, פסנתרן, סקסופוניסט בכו'). לכן נגינת ג'אז כמוה כשותפות בקומונה, בה כל אחד מביא את אישיותו הייחודית, והחיים המשותפים הם הניסיון לשילוב הרמוני בין החברים. כל זאת, תוך מתן ביטוי מרבי למאפיין הייחודי של כל שותף, ויצירת כר נרחב להתפתחות אישית, תוך הפריה הדדית.
הג'אז הוא אנרכיסטי
נגינת ג'אז אינה אלא משחק הכוחות החופשי של הנגנים בשיתוף פעולה ספונטני, היוצר דבר משותף חדש, מהייחודי שבכל נגן ונגן. זאת, ללא תכתיב, הנחייה או שליטה מרכזית. האין זהו חזון האנרכיזם?
ההקבלה מתגלמת במובהק בסגנון ה-Free Jazz (ג'אז חופשי), שהלך והתפתח החל משנות השישים. בפרי-ג'אז מנגנים ללא כל סולם, מבנה, הרמוניה או מקצב ידועים מראש, וזאת (שלא כמו בג'אז המסורתי, שבו, כאמור, ישנם יסודות קבועים).
הג'אז משגיב את האמן
נגינת ג'אז היא תובענית יותר מכל מוסיקה אחרת. בעת האלתור, הנגן למעשה מנגן פראזות – לעיתים מהירות ומסובכות – שלא תרגל מעולם, ולכן מוכרחה להיות לו שליטה טכנית ומוסיקלית מושלמת בכלי הנגינה שלו. חזקה עליו לדעת תמיד איזו תנועת אצבעות תניב את המנגינה הבאה שבלבו. נגן ג'אז זקוק לשמיעה מעולה כדי שיוכל להגיב היטב לאלתורים של חבריו. שלא כמו נגנים בתפישות מוסיקליות אחרות, עליו להיות גם מלחין מעולה, שכן הוא מלחין את מנגינותיו תוך כדי נגינתן. נגינת ג'אז טובה דורשת גם ידע מעמיק בתיאוריה של המוסיקה. אמנם ניתן לנגן ג'אז היטב גם ללא ידע מוסיקלי כלל, אך נגן שיכיר מגוון רחב של סולמות ושל אקורדים, את אופני השימוש בהם ואת הקשרים ביניהם, יזכה ליותר חירות יצירה בעת האלתור.
לטעמי, ניתן לראות בג'אז מודל אומנותי לתרבות סוציאליסטית, השואפת להשגיב את האדם מתוך הבנת מהותו החברתית-אך-אינדיבידואלית. סוציאליזם, לעניות דעתי, תכליתו מתן חופש יצירה ומימוש עצמי לכל בני-האדם, הן כפרטים והן כחברה. האופן שבו תכלית זו עשויה להתגשם הוא בכינון חברה פעילה ומודעת לעצמה (של העם) המושתתת על עקרונות שוויון ופתיחות (קוסמופוליטי), הדדיות (דיאלוג), שותפות (קומונה), התארגנות חופשית (אנרכיה) והומניזם – שתכליתו השגבת האדם.
ככל הנראה, בנוף התרבותי של ישראל חסר קצת Jazzy Groove…