נושא השר"פ לא יורד מסדר היום הציבורי, עם עליות ומורדות באינטנסיביות הטיפול בו. המחלוקות המרכזיות הן לגבי שתי שאלות: האחת, היא שאלת העלויות והיעילות – כלומר עד כמה יעלה השר"פ את ההוצאה שלנו על בריאות וכמה בריאות נקבל? השניה היא שאלת השיויוניות, כלומר עד כמה ירחיב השר"פ את הפערים והאם החברה הישראלית יכולה להרשות זאת לעצמה?
התשובות לשתי שאלות אלו נרמזו בפסיקת היועץ המשפטי, כאשר עכב ביוני 2002 את הפעלת השר"פ בארבעה בתי חולים: "יש לאחוז את השור בקרניו ולאמור דברים כהווייתם: חלק מרכזי, שלא לומר העיקר, בפיתוח רעיון השר"פ הוא הרצון לאפשר הכנסות יותר גדולות לרופאים – טיעון זה אינו מצדיק פגיעה קשה בשוויון שמערכת הבריאות הממשלתית מחויבת בה…" ואם חוות הדעת של היועץ המשפטי לא מספיקה, הרי שדיון שיטתי בשני היבטים של הענין, אמור לשכנע גם את הספקנים. היבט אחד הוא ענין 'תאגידי הבריאות', היבט שני הוא דיון ב"יתרונות" השר"פ כביכול.
תאגידי בריאות – רקע היסטורי קצר
בסוף שנות השמונים השתקפו בעיותיה של מערכת הבריאות באופן המוחשי ביותר, בתופעת התורים הארוכים. פרויקט 'קיצור תורים' באמצעות קרנות המחקר – שהיו למעשה בסיס לתאגוד בתי החולים – אמור היה לפתור בעיה זו, והוא אמנם עשה זאת במידה מרובה. בדצמבר 2001 הוסדרה פעולת התאגידים באמצעות חקיקה. הישגי המהלך היו ניצול תשתיות ציבוריות של בתי החולים לאחר השעה 15:00; שיפור רמת ההשתכרות של רופאים טובים – עד פי 4 משכרם בשעות היום; צמצום נטישת רופאים מהמערכת הציבורית למערכת הפרטית; תוספת הכנסה לבתי החולים וכמובן – קיצור תורים.
תומכי הפעלת השר"פ, מבטיחים לנו שעם הפעלתו, יושגו יעדים אלו: ניצול תשתיות ציבוריות של בתי החולים – לאחר 15:00; שיפור רמת ההשתכרות של רופאים טובים – עד פי 4 משכרם בבוקר; צמצום נטישת רופאים מהמערכת הציבורית למערכת הפרטית; תוספת הכנסה לבית החולים; קיצור תורים.
רגע… זה נשמע מוכר, נכון ? – כן כי כל זה כבר הושג על ידי התאגידים.
אז מה ההבדל?
בתאגידים הישגים אלו מושגים על ידי מימון המערכת הציבורית (קופות חולים).
בשר"פ – מטרות אלו שהושגו כבר ממומנים מכיסו הפרטי של האזרח.
מבחינת המטופל בתאגיד – אין כל הבדל בין שירות רפואי שהוא מקבל ביום ושירות רפואי בתאגיד.
מבחינת המטופל בשר"פ – יש הבדל בין השירות הרפואי שחולה מקבל ביום ושירות רפואי בשר"פ.
"בסדר", יאמרו תומכי השר"פ , "ישנם ודאי סיבות נוספות בעד השר"פ, אחרת הוא לא היה כה פופולרי". וזה נכון, חלקית לפחות. אמנם כן, השר"פ פועל בירושלים בהצלחה. אלא שבעיר הקודש מתרכזות רק 6% ממיטות האשפוז הכללי בישראל… האם נשמע לכם הגיוני להתאים את כללי ההפעלה של 94% ממיטות האשפוז על פי המודל של 6% מהמיטות? בעלי ההגיון הבריא יטענו בדיוק את ההפך. ולמען הסר ספק, אמנם כן: ההגיון הציבורי מחייב לאסור גם בבית החולים 'הדסה' את הפעלת השר"פ, מהסיבה הפשוטה שמוסד ציבורי הנתמך בתוכניות הבראה על ידי המדינה, צריך גם לעמוד בכללים של מערכת ציבורית , שהעיקרי בהם הוא אוניברסליות של הזכאות.
במקום סיכום – חסרונות השר"פ, אחד לאחד:
- המערכת הציבורית מסבסדת את המערכת הפרטית
- "הזכות לבחור" היא למעשה חובה לשלם
- קיצור תור בשר"פ פירושה הוא הארכת תור במערכת הציבורית
- "קפיטליזציה של ערך הבריאות": שיקול הדעת וההחלטה לגבי זמן מתן הטיפול וסוגו מוטה לכיוון שיקולי ההכנסה של המטפל, על חשבון שיקולים רפואיים-קליניים.
- נכון שאין כיום שוויון – אבל השר"פ מוביל להעמקתו: האם במצבה של החברה הישראלית שבה הקיטוב הכלכלי הולך וגדל, אנו יכולים להרשות לעצמנו הליכה בכוון זה? במצב ההתחלתי 29% ממקורות המימון של מערכת הבריאות הישראלית כבר ממומנים במימון פרטי. עם שר"פ נעלה ל-31%: מהגבוהים בעולם להוציא את ארה"ב.
- מדוע לעצור בבחירת רופא מומחה בבתי חולים ממשלתיים? מדוע לא בבתי חולים של קופת חולים כללית, רופאי הקהילה? מדוע רק רופאים? מה עם בחירת אחיות, עובדי מנהל ומשק, עובדים פרה רפואיים, וכלכלנים? מדוע לעצור במערכת הבריאות? מדוע לא לבחור שוטרים, שופטים ומורים?
- "השר"פ הוא מענה לרפואה שחורה" – בפועל יש רפואה שחורה גם במקומות בהם מופעל שר"פ (ירושלים). הפיתוי לרפואה שחורה יישאר תמיד, כאשר שקל ברוטו שווה 30 אגורות נטו. ברפואה השחורה יש להלחם ללא קשר לשר"פ.
- "תוספת הביקושים לשר"פ תבוא מהמגזר הפרטי" – למעשה מדובר בשוליים בלבד. הסקטור הפרטי מוגבל, הוא אינו ערוך לניתוחים מורכבים או לחולים עם מחלות נילוות. כשיש סיבוך אין עם מי להתייעץ. בקיצור, הסקטור הפרטי איננו תחליף לרפואה הציבורית.