“…but my words, like silent raindrops fell, and echoed in the well of silence.”
Simon & Garfunkel, Sounds of Silence
הבחירות האחרונות הראו לנו, שאנחנו לא מצליחים לשכנע אנשים. הם לא מסכימים, שמצבם כל-כך רע. אם כן, אז הם לא מסכימים שזה באשמת בעלי ההון, וגם אם כן, הם עדיין לא מאד אוהבים את הפתרונות שאנחנו מציעים. הרושם שעולה מהחברה שלנו הוא, שכולם רוצים כסף. וכמה שיותר. גם על חשבון האחרים, כי הרי אין ברירה, נכון?
הפיתוי שבחלום הקפיטליסטי הוא רב. אי-אפשר להתעלם ממנו. האפשרות להתעשר פתאום, ולהיות מסוגלים לקנות את כל מה שרק עולה בדעתנו, בלי לחשוב אם יהיה לנו כסף לאכול מחר, או בעוד שנה, היא אפשרות שקוסמת לרובנו, אם לא לכולנו. יש גם סיפורים רבים, שתומכים בחלום הזה. אז מה אם יש אינספור דוגמאות נגדיות? אז מה אם אנשים רעבים ללחם? זה רק אומר, שאם אני לא רעב, אני כנראה יותר טוב מהם. וגם זה צורך די בסיסי של בני-האדם, כנראה – להרגיש טובים יותר מאחרים.
אבל מה המשמעות של זה? אם הפיתוי הוא כל-כך גדול; אם כל-כך הרבה אנשים נכנעים לו ונסחפים אחריו; אם אין כיום מדינה, שהסדר הקפיטליסטי לא מונח ביסודה, במידה כזו או אחרת של ריסון; אם אנשים לא רוצים להקשיב לפתרונות כלכליים שונים, אז מה כל זה אומר? האם השאיפה לחברה שוויונית אמיתית, חברה של צדק חברתי מלא, חברה שבה ההגשמה האישית לא תלויה באופן חד ערכי בכסף, היא שאיפת שווא? כי זו לפחות אחת האפשרויות. האם עלינו להכיר בכך, שהחלומות שלנו שגויים? שהסוציאליזם אכן צריך למות? שהסיכוי היחיד של העניים, של אלו שלא שפר עליהם גורלם, הוא בהימצאותם של כמה שיותר פילנתרופים בעלי לב זהב (תרתי-משמע), ושלפיכך החברה צריכה לדאוג לכך, שיהיו בקרבה כמה שיותר עשירים מופלגים, כי הם – החזקים, המוצלחים – הם נושאים על גבם את החברה, את הכלכלה ואת השלטון? עבור כל מי שקורא את העיתון הזה, האפשרות הזו היא פגיעה במערך שלם של אמונות וערכים, פגיעה במושג הטוב, פגיעה ממשית בזהות. אני לפחות לא יכול לקבל את ההנחות האלה. אז אם אנחנו בכל זאת צודקים, למה אנשים לא משתכנעים, או לא רוצים להשתכנע? אפשרות אחת חשובה שיש בה נחמה מסוימת (גם אם נחמת עניים מרודים) היא שלא ניסינו הכל, שלא התאמצנו מספיק: אם אנחנו כל-כך צודקים, ובכל זאת כל-כך לא מצליחים, אנחנו יכולים לתלות את האשמה לחוסר ההצלחה הזה בעיקר בנו. זה נשמע נורא, אין ספק, הרי כל-כך הרבה הושקע, אנשים הקדישו את כל חייהם למאבק הזה (אם לא עכשיו, בזמנים אחרים), ובכל זאת, זו כנראה התשובה. איזו השפעה יש לנו על קובעי המדיניות? אפסית. כמה אנשים אנחנו יכולים היום להוציא לרחובות? מאות ספורות, אם בכלל. אנחנו הולכים ונהפכים לאליטה אינטלקטואלית מנותקת, שלאמירות שלה אין הד בחברה. אנחנו צריכים לקבל את ההנחה, שעד עתה הכשלון שלנו הוא כמעט מוחלט. האם זה אומר שצריך להתייאש? כבר אמרנו שלא.
אז מה בכל זאת הפתרון? זה, כרגיל בשמאל, הרבה יותר מסובך. אין ספק, שכל פעילות, ובמיוחד פעילויות שיצליחו לעורר הד ציבורי כלשהו, הן פעילויות מבורכות. פעילויות קונסטרוקטיביות, של בניה וארגון כיסים מקומיים של צדק חברתי, פעילות בפוליטיקה המקומית בנסיון לארגן תמיכה סביב שאלות קונקרטיות, פעילות מחאה ציבורית, בכל אלה יש סיכוי שנצליח להגביר את התמיכה במאבק.
אבל כל זה לא משנה את העובדה, שאנחנו לא "שמאל לוחם". אנחנו נחמדים מדי. עד כמה שזה עצוב, אולי יש לנו משהו ללמוד מהצד השני. הרי האמונה שלנו במטרה ובצדקת הדרך אינה פחותה משל אחרים. יכול להיות, עם זאת, שאנחנו מגבילים את עצמנו יותר מדי. יכול להיות, שלנו עצמנו טוב מדי, ולכן אנחנו יושבים בבית וקוראים את 'חברה', במקום להיות ברחובות וליצור חברה.
אין כאן כמובן קריאה לפעילות אלימה מכל סוג שהוא. ימי המהפכה האלימה, לפחות במדינות מתוקנות (וישראל היא עדיין כזו), עברו מהעולם. בכל זאת, עדיין לא נצלנו אפילו חלק ממלוא טווח הפעילות שמתירות לנו נורמות המחאה המקובלות. יכול להיות, שהגיע הזמן לצאת מהקופסא, למתוח קצת את הקו. הפגנות של השמאל לא צריכות להיות רק נאומים יפים על מחר טוב יותר – הן יכולות להיות ניסיונות לעצב מחר כזה כבר היום. לגימיקים, מה לעשות, יש השפעה רבה יותר בחברה שלנו מאשר למלים ולהגיון. כמובן, אנחנו רוצים לשכנע, אבל קודם כל צריך לגרום לאנשים להקשיב.
עד עכשיו המילים שלנו נפלו כמו טיפות גשם בודדות אל באר השתיקה. אולי הגיע הזמן לצעוק קצת יותר חזק.