ששת הגליונות הראשונים של 'חברה' הראו שאפשר לארגן את הקאפיטאליזם אחרת; שאפשר, בתנאים של כלכלת-שוק, להציב סייגים מסויימים על הפיכת החברה האנושית לחברת-שוק. אבל כתב עת סוציאליסטי אינו רשאי להסתפק בכך: הוא חייב לשרטט אופק אחר, ואפשרויות חברתיות אחרות במהותן.
על שולחני מונחים ארבעה מבין ששת גליונות 'חברה' שיצאו בשנה החולפת (מהגליון השלישי לא נשאר לי עותק, והרביעי נמצא כרגע בהשאלה). כשמסדרים את החוברות בסדר כרונולוגי, מתקבל סולם צבעים מן האפור הבהיר (בחוברת הראשונה) אל הכחול העמוק (בשישית), כשבתווך גוונים שונים של ירקרק. אפשר שיש כאן משל למה שעשינו ב'חברה' בשנה זו. החוברת הראשונה היתה הצהרת כוונות והתחייבות לעתיד. שרטטנו בה, באפור זהיר, סקיצות ראשוניות לתמונה, קווי מתאר לאלף-בית שנרצה לכתוב בו. בחוברות הבאות הוספנו בהדרגה צבעים לשרטוט האפור, והסקיצה הפכה לתמונה עשירת-גוונים. בנינו אוצר מלים ואוצר מחשבות אלטרנטיביים ל"לשון שיחדש" שמשליטה כלכלת ההון על חברת זמננו.
בשעה שאני כותב את הדברים הללו, איני יודע איזה צבע יהיה לחוברת השביעית, המתחילה מחזור שנתי נוסף. אולי יש טעם לחזור אל האפור הבהיר, אל הצבע שבו משרטטים בזהירות את קוי המתאר לתוכנית חדשה. זה מה שאנסה לעשות (במלים ולא בצבע) בדברי הבאים: לשרטט קוים לדמותו של השלב הבא של 'חברה'.
ששת הגליונות הראשונים הראו (באופן משכנע למדי) שאפשר לארגן את הקאפיטאליזם אחרת; שאפשר, בתנאים של כלכלת-שוק, להציב סייגים מסויימים על הפיכת החברה האנושית לחברת-שוק; שגם בעולם העסוק כל הזמן בקנייה ומכירה של סחורות, אין הכרח כי בני-האדם יהפכו בעצמם לסחורות, לפחות לא באופן מוחלט, לפחות לא כל הזמן.
כל זה נכון וחשוב, ואת קו הטיעון הזה צריך להמשיך ולפתח בגליונות הבאים. ובכל זאת, נדמה לי שכתב עת סוציאליסטי אינו רשאי להסתפק בכך. כתב-עת סוציאליסטי אינו רשאי להסתגר בתוך האופק של יחסי שוק "מרוסנים". הוא חייב לשרטט אופק אחר, ואפשרויות חברתיות אחרות במהותן. זה המקום להציב במרכז הדיון אותה מלה מטרידה ומרגשת, המטילה שיתוק כשם שהיא מדרבנת לפעולה – המלה 'אוטופיה'.
האוטופיה משרטטת (לעתים באופן סכמטי, לעתים בתיאור מפורט) את מראה דמותה של חברה אחרת לחלוטין מזו המוכרת לנו. אין היא מסתפקת בביקורת החברה הקיימת, וגם לא בהצעות-תיקון הנשארות בתחומו של הסדר החברתי השורר: היא מראה את סדריה של החברה הטובה, שאמנם אינה קיימת (ומכאן 'או-טופיה' = 'שום מקום'), אבל אפשר ואפשר שתתקיים!
למה לא אוטופיה?
בששת הגליונות הראשונים של 'חברה' נזהרנו מאוד מפני כתיבה אוטופיסטית. לזהירות הזאת היו, וישנם עדיין, נימוקים טובים, שמן הראוי לפרוש אותם כאן ולדון בהם ברצינות, דווקא משום שלדעתי הגיעה העת לשינוי כיוון מסויים.
ראשית, 'חברה' מנסה ליצור אופי שונה לדיבור על החברה; סגנון הנבדל מלשון השקרים של ערוץ 2, אבל גם מן הסגנון המאפיין בדרך-כלל את מה שמכונה במקומותינו 'השמאל הרדיקאלי'. סגנונו של השמאל ה'רדיאקלי', נוטה לרוב לפשטנות, לצדקנות נלהבת (המגיעה עד כדי התלהמות) ולחוסר סובלנות כלפי מורכבותה של ההוויה החברתית. זהו סגנון המתגלה, פעמים רבות, כבלתי בוגר וחסר אחריות. ב'חברה' ניסינו לעשות משהו אחר. ניסינו לכתוב סוציאליזם מפוקח, ריאליסטי, מודע למורכבויות ונמנע מסיסמאות ריקות. ניסינו לכתוב בשפה היכולה להגיע אל כל אדם, ולא בלשון סתרים של כת איזוטרית. מכאן חששנו מפני הכתיבה האוטופיסטית. אין בכוונתי לערער על חשיבות הנסיון הזה, אך האומנם האוטופיה מחבלת בו בהכרח? האם חייבת הכתיבה האוטופיסטית להיות רדודה ופשטנית? האם היא חייבת להתאפיין בריקנות נלהבת או באיזוטריות? לטענתי, לא כך הדבר. האוטופיה אינה אלא צידה האחר והמשלים של ביקורת החברה, וממש כמו הביקורת יכולה האוטופיה להיות רדודה או עמוקה, תפלה או רבת-טעם, ילדותית או בוגרת.
הסיבה השניה לחשש מן האוטופיה היא החלטתנו העיקשת שהסוציאליזם שלנו חייב להיות מעשי. את מאמר הפתיחה בגליון הראשון של 'חברה' הכתיר אבי בראלי בכותרת "מה סוציאליסטים יכולים לעשות עכשיו?". זוהי ללא ספק השאלה החשובה ביותר, עבור כתב-העת שלנו ועבור סוציאליסטים בכלל. לכאורה יש ניגוד בין אוטופיזם לבין מעשיות. כבר קארל מארקס הוציא לאוטופיה שם רע של 'סיפור בדים' לא מעשי; יפה אולי, מרגש אולי, אבל בלתי ניתן להגשמה. איש המעשה ישמור איפוא את נפשו מן האוטופיזם. אולם לדעתי זהו פסק-דין גורף מדי ובלתי מדוייק אודות האוטופיה (ואולי נקמת ההיסטוריה היא, שעל פי אמות המידה של מארקס, המארקסיזם עצמו הוא כיום במידה רבה בגדר אוטופיה…). מרטין בובר הראה (בספרו 'נתיבות באוטופיה') שדווקא הסוציאליזם האוטופי מתגלה לא פעם כסוציאליזם הממשי ביותר, ה'טופי' ביותר: "אין הוא 'מחוץ למקום', אלא שואף להתגשם בכל שעה במקום מסויים ובתנאים מסויימים, כלומר, דוקא 'כאן ועכשיו', במידת האפשר כאן ועכשיו". את מה שקבע בובר בתיאוריה, הראו במעשה תנועות אוטופיסטיות שונות במאות התשע-עשרה והעשרים. התנועה הקיבוצית בארץ-ישראל היא דוגמא מובהקת לכך.
הפילוסוף המארקסיסט ארנסט בלוך תיקן במידה רבה את תורת רבו, כאשר הבחין בין 'אוטופיה מופשטת', שהיא אכן בחזקת 'סיפור יפה' או 'אשליה מנחמת', לבין 'אוטופיה קונקרטית', שהיא בגדר אפשרות ריאלית, שהתנאים להגשמתה קיימים בעין. אכן, לא תמיד קל לקבוע איזו אוטופיה היא מופשטת ואיזו קונקרטית, אך זהו קושי שראוי להתמודד עמו, במקום לפטור את האוטופיזם כולו כמופשט-גרידא. האוטופיה הקונקרטית אינה מנוגדת לריאליזם-פוליטי. להיפך: היא משלימתו ההכרחית (לפחות כל עוד מדובר בריאליזם-פוליטי סוציאליסטי). סוציאליסט חייב להיות ריאל-פוליטי, משום שהוא שואף לשנות את המציאות החברתית, הנקבעת באורח פוליטי. אולם, בדיוק מסיבה זו אסור לו להסתגר ללא שיור בגבולותיה של המציאות הפוליטית השוררת, שכן הסתגרות כזאת, ממש כמו בריחה אל מחוזות הדמיון, פועלת כנגד הסיכוי הריאלי לשינוי. הטמפרמנט הריאל-פוליטי של הסוציאל-דמוקרטיה במאה העשרים היה אחד מן הגורמים החשובים להישגים של תנועה זו. אולם, משהשתרר לחלוטין על הזירה, היה הטמפרמנט הזה אחראי גם לכשלונותיה הגדולים. תנועה סוציאליסטית המוותרת כליל על האוטופיזם תגלוש במהירות במדרון ההשלמה עם הסדר הקיים, אל פוליטיקה כוחנית ומנוכרת, הרואה בבני-האדם רק אובייקטים למניפולאציה. לבסוף ישאר הסוציאליזם שלה שם בלבד, וגם ממנו תנסה להתנער (ראו נסיונותיה החוזרים ונשנים של מפלגת העבודה להשתחרר מהשם המביך הזה…). סוציאליסט אמיתי חייב לרחוש כבוד לסורגיו של 'כלוב הברזל', של המציאות הפוליטית. אבל הוא חייב לכבד את הסורגים הללו כפי שמכבדים אוייב. להתנגח בהם פעם אחר פעם, לבוא עליהם בפטיש או בחומר נפץ או במפתח גנבים, הכל לפי אפשרויות הזמן ואילוציו. את זה אי אפשר לעשות בלי 'רוח האוטופיה'.
דווקא בגלל 'המצב'
יש עוד מניע חשוב להסתייגות שלנו מן האוטופיזם, מניע שאפשר לכנותו בפשטות: 'המצב'. מצבו של השמאל בישראל הוא כה חמור, עד שאפילו התביעות הצנועות ביותר נראות קשות מאוד להשגה. החברה הישראלית הופקרה בשנים האחרונות לשררתו העריצה של ההון הגדול. במצב דברים זה, הדרישות לחינוך ציבורי הולם, לבריאות שוויונית, לפערי שכר לא-גדולים-מדי – דרישות 'מתונות' כאלה נראות בעצמן כאוטופיסטיות. ובכן, כשהשמאל נתון במתקפה כוללת, כשכוחותיו דלים ושורותיו מדולדלות, עליו להתבצר בקוי ההגנה המינימאליים. אם אפילו דרישות המינימום נתפסות כאוטופיות, אוטופיזם של ממש הוא בודאי בגדר מותרות…
יש בגישה הזאת הרבה הגיון בריא, ובכל זאת היא מוטעית. המצב אכן רע. הוא יהיה רע עוד יותר. הממשלה החדשה שהושבעה בפברואר עתידה להתגלות כממשלת ההשתלחות הברוטאלית במעמד הבינוני והנמוך. יותר ויותר אנשים ימצאו עצמם מגורשים מחיק ה"נורמאליות" האזרחית ומתדרדרים אל קו היאוש. אבל דווקא משום-כך אסור לנו כסוציאליסטים להסתפק בקרב נסיגה על חורבותיה של מדינת הרווחה הישראלית. דווקא עכשיו, אנשים שהשיטה השוררת הקיאה אותם מקירבה, עשויים לפתוח את אזניהם וליבם לקולה של שיטה אחרת. יתר על כן, אנחנו עצמנו לא נוכל לעמוד לאורך זמן בקרב הנסיגה השוחק הזה, אם לא ניצור גם מגמה מקבילה של בניה והתקדמות אל חזון גדול.
איננו נדרשים לבחור בין פרגמאטיזם פוליטי למהפכנות, או בין סוציאל-דמוקרטיה לאוטופיזם. האוטופיה שבשבחה אני מדבר כאן לא באה להחליף את האחריות, הבגרות והמחוייבות הפוליטית, אלא להיות הרוח הנושבת במפרשים הללו. תנועות שמאל 'עשו משהו' בעולם דווקא באותן תקופות שבהן לא הכריעו לטובת אחת המגמות, אלא הכילו את שתיהן (ואת המתח הקיים ביניהן). תנועות השמאל התנוונו ומתו כאשר "קרסו" אל אחד משני הקטבים: אל פוליטיקה נטולת חזון, או אל אוטופיזם ריק ומנוער מאחריות פוליטית.
אופק חדש
אבל אולי אין ההמנעות מן האוטופיה נובעת מחשש אלא משיתוק? אולי פשוט איננו מסוגלים עוד למחשבה אוטופיסטית, יצירתית, משנה עולמות? שמא איננו יכולים – בתוך עולמו של הקאפיטאליזם המאוחר – לחשוב את ניגודו? משהו מעין זה טען גדי יציב במאמרו "המצב הישראלי הפוסט-מודרני", בגליון מס' 6 של 'חברה'. אבל אם כך הדבר, הבה נודה בגלוי בקושי הזה, מבלי שנסיק ממנו את מסקנת היאוש של גדי יציב. אפשר להסיק גם את המסקנה ההפוכה: אפשר לשוב ולהעיר את רוח האוטופיה. עלינו ללמוד מחדש את שפתה, ללמוד מחדש איך לקרוא בשם למציאות האחרת, הטובה יותר, החבויה כאפשרות ריאלית בתוככי המציאות הקיימת. האוטופיה נגלית לאלה המתעקשים לומר את הדברים בשפת ליבם.
וכך אמר פרידריך ניטשה (הוגה דעות גדול, שלמרות שהיה שונא סוציאליסטים ידוע, תרם כמה תובנות חשובות לפרוייקט שיחרור האדם):
"כי הנה נדרשת מידת צדק חדשה! וסיסמא חדשה! ופילוסופים חדשים! … מצוי עולם נוסף, שמן הדין לגלותו – ואף יותר מן האחד! לספינות, אם כן, אתם הפילוסופים!"