העמותות – בין הון פרטי להון ציבורי למה הממשלה צריכה לתמוך בעמותות וגם איך

מהשקפת עולם סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית, ברור, שצמיחתן המהירה של העמותות בישראל בעשור האחרון היא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. רובה המכריע של פעילות העמותות נובע מתהליכי ההפרטה והעברת האחריות לזכויות החברתיות מהמדינה לכוחות השוק. העמותות, ברובן, מסייעות למי שאינם מצליחים לשלם עבור בריאות, חינוך, ייצוג משפטי וכד', לקבל מענה מסוים במישור הפילנטרופי. עם זאת, יש לפי דעתי תפקיד חיובי שעמותות יכולות למלא בתהליך החברתי, ולכן רצוי שהמדינה תתמוך כספית בעמותות אלה, בכדי לא להותיר את תחומי פעילותן חשופים במאה אחוז לשקול הדעת של התורמים הפרטיים.

הצורך ביצירת דפוסים חדשים של יחסים חברתיים

השאלה הראשונה העומדת בבסיס הדיון של מאמר זה היא שאלת הקהילה והמדינה. ניתן להשתמש ב'קהילתיות' כסיסמא שכוונתה האמיתית היא הסרת אחריות המדינה לאזרחיה. אולם, ניתן גם לראות בקהילה מעגל השתייכות משמעותי, המעצים את החברה ומעניק לאזרחים כוחות לפעול במישור הפוליטי. מאבק פוליטי להגדלת הסולידריות בחברה אינו יכול להתנהל אך ורק בכלים הפוליטיים המקובלים כיום בחלק ניכר מהמפלגות והמוסדות. פוליטיקה שכליה הם רק סיסמאות (אפילו תהיינה סיסמאות סוציאליסטיות), שאין בה שותפות בהכרעות בתוך המפלגה ובתוך הקבוצה אלא בעיקר מאבק כוחני, ופוליטיקה שאין בה יחסים שוויוניים יותר בין מנהיגים ומונהגים – לא תוכל להגדיל את השוויון והאחריות ההדדית בחברה.

איני מחפשת שלמות וטוהר בכל מעשינו ואיני מציעה שנמתין עד לבנייתה המושלמת של תנועה חדשה בטרם "נתלכלך" במשחק הפוליטי. טענתי (הצנועה) היא, שכשוחרי שוויון ואחריות הדדית עלינו להיות ערניים לטיפוח ערכים אלו גם בתוך הקבוצה או המפלגה או התנועה ובין החברים השותפים לדרך. בחלק הזה של הפעילות הציבורית אני מאמינה שיכול להיות לעמותות תפקיד חיובי.

בחזון החברה המתוקנת שלי יש מקום נכבד למעגל שייכות משמעותי שאיננו משפחתי בלבד ואיננו פוליטי. לדעתי, רוב הצרכים הרוחניים והתרבותיים שלנו כבני אדם יכולים להיענות במעגל הקהילתי ולא בשוק הסחורות. לשם כך, טוב שהפעילות התרבותית והדתית תתקיים במעגלים חברתיים וולונטריים, המתאימים לטיפוחם של יחסים אישיים משמעותיים ושותפות בין אנשים. שותפות כזו היא יעד ראוי לכשעצמו אבל גם תנאי הכרחי בדרך למאבק הפוליטי למען שוויון בחברה.

עמותה – כלי לפיתוח קהילה

כאמור, אחוז גבוה של העמותות במדינת ישראל אינו פועל למען טיפוח הקהילתיות וגם לא למען שינוי חברתי במימד הפוליטי. רובן עסוקות במתן מענה לצרכים ההולכים וגואים בפת לחם, בכסא גלגלים או במסגרת של חינוך משלים לאוכלוסייה מוחלשת זו או אחרת. העמותות שכן עוסקות בפעילות קהילתית – תרבותית או פוליטית – עוסקות לרוב רק באחד התחומים: או קהילה ותרבות או מאבק למען זכויות חברתיות.

מנקודת מבט סוציאליסטית ובראיה רחבה של האדם כיצור חברתי, אני חושבת שמוטב לעמותות לשלב בין מאבק חברתי לשוויון, לבין פעילות מודעת לטיפוח הארגון עצמו כאלטרנטיבה חברתית ותרבותית. ליצירה של המסגרות החברתיות האלטרנטיביות דרוש שילוב בין כמה גורמים:

• קבוצות של אנשים המצטרפים לעניין על בסיס וולונטרי.
• יכולת לגייס מימון לפעילות ממקורות מגוונים ככל האפשר.
• מיסוד מסוים של היחסים בין החברים שמטרתם יצירת מחויבות פורמאלית, כינון ישות משפטית על פי חוק והעסקת עובדים.
• יכולת לנסח מטרות משותפות ולפעול להגשמתן.

המבנה הפורמאלי של העמותה מתאים לסוג כזה של יצירה משום שהוא בנוי על הצטרפות וולונטרית, שיש בצידה התחייבויות פורמאליות מחייבות מבחינת דווח כספי, ניהול תקין ואפשרות ליצור תקנון המחייב את כלל המצטרפים.

תמיכת המדינה – לשם מה?

בהנחה שעמותות יכולות להוות גורם חיובי בתהליך החברתי – האם ובאילו תנאים ראוי שהמדינה תממן חלק מהפעילויות של עמותות אלו? במישור העקרוני – אין ספק שראוי שהמדינה תראה עצמה ערבה במידה מסוימת למתן מענה למגוון רחב של צרכים תרבותיים, רוחניים ודתיים. במישור המעשי – כל עוד חברת השוק קיימת, אין ספק שמתן מענה לצרכים אלו פירושו שיתוף פעולה בין כספי משלם המסים לכסף הפרטי (כלומר לתרומות). לשיתוף פעולה כזה בין כסף פרטי לכסף ציבורי יש חסרונות רבים, אולם, כאמור, הוא עדיף בעיני על הפקרה שלמה של כל הממד הקהילתי והתרבותי של חיינו לחסדי הכסף הפרטי והתרומות בלבד. לפי דעתי, העיקרון שצריך להנחות את המדינה בהקצאת הכספים צריך להיות כמה שיותר רחב ואוניברסלי, ועם כמה שפחות התייחסות לתכנים, לאיכות הפעילות וכד'. תפקידה של המדינה לעודד את עצם ההתנדבות, היצירה של המסגרת הקהילתית והתרבותית, והמפגש בין האזרחים. את שיקול הדעת ביחס לאיכות, מוטב להשאיר לשיפוטם של המשתתפים הפוטנציאליים בפעילות.

לכן, כספי התמיכות של הממשלה צריכים, לפי דעתי, להינתן על פי העקרונות הבאים:

1. מספר המשתתפים בפעילויות צריך להיות קריטריון מרכזי. (בפועל, משמעות הדבר היא, שינוי מהותי בצורת הפיקוח הביורוקרטית על העמותות הנוהגת היום, באופן שיחייב ביקור בפעילויות השונות). כל השתתפות שהיא תזכה לאותו ניקוד, כך ששעת השתתפות של מתפלל במניין תהיה שווה לזו של משתתף בתיאטרון הקהילתי או לזו של לומד בחוג ג'ודו.
2. יקבעו אזורי עדיפות, ויינתן ניקוד נוסף לכל פעילות המתקיימת בפריפריה.
3. יינתן ניקוד נוסף (מעין 'גמול השתלמות') לעמותות שחברי הועד (או מנהיגות פורמאלית אחרת) שלהן ישתתפו בקורסים שנתיים בנושא חוק העמותות, מנהל תקין וכד'.
4. התמיכה תינתן לעמותה עצמה ולא לפרויקטים (כך שהעמותות יוכלו להשקיע את הכסף גם ב'תשתית' ובפעילות ארוכת טווח ולא רק בפרויקטים מתחלפים).
5. ככל שהאחוז של גבית כספים מהמשתתפים עולה, תרד התמיכה הכספית של המדינה בארגון.
6. תהיה הפרדה בין כספים לבניה (למשל: כספי קרן העזבונות הממשלתית) לכספים לפעילות (תמיכות).

מה המרחק בין תמיכה כספית בעמותות כפי שאני מציעה כאן, לבין המציאות הקיימת? האמת היא, שהמציאות אינה אחידה במשרדי הממשלה השונים ואף משתנה בתוך אותו משרד, בהתאם לתקנה התקציבית בה מדובר. בין משרדי הממשלה המעניקים תמיכות לעמותות והמוכרים לי, מהווה משרד הקליטה והתמיכות הקשורות ל'אגף לקליטה בקהילה' את המודל הקרוב ביותר למודל הרצוי, לעומת המחלקות השונות במשרד החינוך. לדוגמא: ה'ניקוד' לתמיכות במשרד הקליטה ניתן על פי מספר השעות הפעולה של הפרויקט (למשל, מרכז מידע לעולים) או על פי מספר שעות ההתנדבות באותו פרויקט. לעומת זאת, במשרד החינוך התקצוב לפרויקט ניתן על פי התאמתו לקריטריון תוכני (למשל, "העמקת החינוך היהודי"), לאו דווקא ביחס ישיר להיקפו. עובדה זו גם מעודדת את העמותות למניפולציות באופן הצגת פעילותן.

אז מה לעשות?

כקריאת כוון, עלינו, השואפים ליותר שוויון בחברה, לטפח את אותם מקומות בהם בני-אדם נפגשים אלה עם אלה כשותפים שווי זכויות וחובות. במקומות מפגש אלה ניתן ואף ראוי לחנך ולשכנע בדרכנו הפוליטית. ללא מפגש וללא תשתית קהילתית של שותפות, יהיה קשה ליצור אלטרנטיבה משמעותית גם להתנהלות הפוליטית שלנו. נושא התמיכה בעמותות והקריטריונים לחלוקת התמיכות הוא אחד הנושאים המעסיקים את ועדות הכנסת. פעמים רבות, חברי הכנסת שאינם מקורבים לעמותות המקבלות כסף רב בדרך זו, כלל אינם מתעניינים בנושא. הצעתי היא, כי הפעילות למען שינוי הגישה לנושא זה צריכה להתבצע בכמה מישורים:

• יצירת דיאלוג עם חברי הכנסת, החברים בועדת הכספים (לא רק על בסיס היכרות ותועלת סקטוריאלית, אלא גם במישור העקרוני).
• יצירת דיאלוג עם חברי מועצת העיר, באותן ערים המעניקות תמיכה לעמותות מקומיות.
• הפצת המידע על כספי התמיכות בין פעילים בעמותות רלבנטיות, ומתן סיוע לעמותות בפנייה יעילה לקבלת תמיכות.
• שכנוע פעילים בעמותות לשינוי חברתי לפעול גם במישור התרבותי והקהילתי.
• שכנוע פעילים בתחום הקהילתי והתרבותי לעסוק גם במאבק אזרחי למען נושאים עקרוניים.

השאלה של תמיכה ממשלתית בעמותות עבור יסו"ד ושותפיה היא רק סעיף אחד בדיון הרחב על אסטרטגיה במאבק למען סוציאל-דמוקרטיה. לדעתי, המרחב שבו מתקיים הדיון הוא המרחב של שילוב בין המאבק הפוליטי למימד הקהילתי-חברתי. במרחב הזה יכול להיות לעמותות תפקיד חיובי.

אסנת אלנתן היא חברת קיבוץ תמוז ומנהלת עמותת קהילה בבית שמש