עת לפמפלט
"הבית בוער".
"המדינה מתפרקת".
"בעל הבית השתגע".
"מרסקים את המעמד הבינוני".
"כולנו (חוץ משרי אריסון, רון לאודר וחברים) נהיה עניים".
"בני אדם לפני מספרים".
"כלכלה בשירות החברה".
"סולידריות חברתית".
"שוויון ערך האדם".
זו אינה עת לכתיבה מלומדת ומתפלפלת של "מחד גיסא… ומאידך גיסא…".
זוהי עת לפמפלט. עת לכתיבה בוטה. עת למחאה סוערת. עת לזעם גדול.
שיח חדש – שיחדש – הולך ומשתלט על חיינו: שיח היעילות.
לכן מוצאים שעיר לעזאזל תורן שניתן להסית נגדו: קודם היו אלה העובדים הזרים (שגוזלים את מקומות העבודה שלנו וגם את נשותינו), אחר-כך המובטלים (הבטלנים), אחר-כך מקבלי הקצבאות (שחיים על חשבוננו) ועכשיו – עובדי המגזר הציבורי, שהוא, על-פי עולם הדימויים של שר האוצר, אדם שמן שנישא על כתפי "המגזר העסקי" הרזה, שכורע תחת הנטל;
לכן מפטרים אלפי עובדים כדי לחזור ולהעסיק אותם בתנאים גרועים בהרבה – מישהו (בדרך-כלל מישהי) הרי יהיה חייב לעשות את העבודה הציבורית הבזויה – לחנך ילדים, ללכוד סוחרי סמים, לרפא חולים, להכין קפה לבכירים…; לשם כך מאריכים לשנתיים את האפשרות להעסיק את העובדים האידיאליים – עובדי חברות כוח אדם, אותם עובדים "גמישים", שניתן לנייד כמו פיונים על לוח משחק, ובסוף, כמו כל כלי חד-פעמי, לזרוק (גם אם זה פוגע בסביבה);
לכן מפריטים את כל מה שזז – מבתי הספר ("פתיחת איזורי רישום" ו"אוטונומיה ניהולית") דרך בתי הסוהר ("רכישת שירותי כליאה") ועד לשירותים הגריאטריים;
לכן מכניסים את קרנות הפנסיה לבורסה – היא חייבת להשתקם, המסכנה, גם על חשבון הביטחון הכלכלי של העובדים;
לכן ממשיכים לקצץ ולקצץ ולקצץ 40 מיליארד שקל (!!) בתוך פחות משנה וחצי – כי "הקופה ריקה". "ריקה", כלומר – חוץ מ-2.5 מיליארד ש"ח למימון הרפורמה במס, שתיטיב בעיקר עם העשירים; וחוץ מ-1.5 מיליארד ש"ח למימון הורדה (נוספת) בתשלום לביטוח הלאומי שבו חייבים המעסיקים; וחוץ ממיליארד ש"ח למימון עודף של תקציבים מוניציפליים ובנייה ציבורית למגורים בשטחים; וחוץ מ-2 מיליארד שקל נוספים למערכת הביטחון (למימון עוד מסיכות פגומות, ימי מילואים מיותרים ופנסיות חלומיות); וחוץ מעוד מיליארדים המוענקים – השנה כמדי שנה – לבעלי ההון בכל מיני דרכים (מיסוי נמוך של ההון, אי מיסוי הירושות, השבת התקרות על תשלומי הביטוח הלאומי…) כדי שחס וחלילה לא יברחו מהמדינה; וחוץ ממיליארדים של הון – שחור או מולבן – שמסתובבים להם כאן באין מפריע;
לכן מקפיאים ושוחקים את שכר המינימום ואת הקצבאות ומקצצים בשכר השכירים באופן כוחני וחסר-תקדים (זה זמן חירום, והשכירים צריכים לתרום למדינה): באמצעות חקיקה, תוך כדי ביטול הסכמים קיבוציים ובניגוד לעמדת האיגוד המקצועי (למה מי הוא?). ובאמת, למה שלאנשים יהיה כסף להוציא לצריכה? מה, אנחנו במיתון?
לכן פוגעים בספריות הציבוריות, ברפואה הציבורית, במחקר החקלאי הציבורי, בשידור הציבורי. כי ממשלת ישראל מאמצת לחיקה בחום את אימרתה האלמותית של מרגרט תאצ'ר: "אין דבר כזה 'חברה' – יש רק יחידים."
אחריותה של המדינה אינה רק כלפי המטבע שלה, אלא, בראש ובראשונה, כלפי אזרחיה. תעסוקה חשובה משער היציג, ויציבות מחירים אינה תירוץ טוב לעוני. מדינה צריכה ליצר מקומות עבודה, להוזיל אשראי ולטפח פעילות כלכלית יצרנית לטובת כל אזרחיה. ושלא ימכרו לנו את הסיסמאות הרגילות: הקופה ריקה, אנחנו על סף תהום, עוד מעט לא יהיה כסף לשלם משכורות. מדינה אינה משק-בית וגרעון תקציבי אינו משיכת-יתר. לא צריך לפחד מהגדלת הגירעון – הדרך היחידה ליצר צמיחה היא להזרים למשק כסף, כסף שיגיע לעובדים ולא רק לבעלי ההון.
הפעם הסיסמאות מכסות על תקציב של מלחמה:
ממשלת ישראל מכריזה מלחמה על אזרחיה.
ממשלת ישראל חייבת להפסיד.