"מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה…"
ההפרדה בין השאלות הכלכליות והמדיניות בפוליטיקה הישראלית נראית היום מובנית מאליה והיא מעצבת את השיח הציבורי בכל אחד מהתחומים. רק בפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים יכולה לקום תנועה כמו 'שלום עכשיו', שהמצע שלה מגובש מאוד בתחום המדיני אך מתעלם לחלוטין משאלות כלכליות חברתיות. נכון, אנשי התנועות הללו מייצרים לעיתים סיסמאות כמו: "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", אבל רוב תושבי השכונות אינם קונים את המניפולציות האלו; הם, מן הסתם, יותר חכמים ומנוסים ממה שמניחים אלו שמנסחים את הסיסמאות. דוגמא מתוחכמת ועכשווית יותר לסוג המניפולציות הזה, ניתן למצוא בתקציב האלטרנטיבי שהציגה מרצ לפני פרוס שנת התקציב הנוכחית. הדבר היחיד שיכלו להציע פרסומאי מרצ לאזרחי המדינה כדי לשנות את סדר היום הכלכלי, היה קשור במאבק הבלתי נדלה בחרדים ובמתנחלים. לאלטרנטיבות כלכליות משמעותיות לאורתודוכסיה הכלכלית השלטת אין מקום בבית הספר של מרצ. ההנחה המשותפת לשני צדי המפה הפוליטית, במובנה הישראלי, היא האפשרות להפריד בין השאלות של פוליטיקה וכלכלה, ולאמץ סדר יום משמעותי רק בתחום אחד, כשהתחום השני לא אמור להשפיע על הגשמת מטרות אלה. כאן אעסוק בצד היוני ובעקרות שהוא כופה על עצמו, לטענתי, למרות שמעניין לא פחות לעסוק בתהליכים המקבילים המתרחשים בצד השני של המפה, במיוחד בקרב מה שנקרא 'הציונות הדתית', ובתהליך שהפך את אפי איתם למובילה של תנועת המזרחי.
מגילת העצמאות – פרשנות אלטרנטיבית
כדי לבאר את קביעתי הסתומה משהו על עקרותה של הפוליטיקה היונית בת זמננו, אבקש למקם אותה בהקשר היסטורי. לשם כך אחזור לאחת מנקודות המפתח בעיצוב היחסים בין שני העמים החיים בין הירדן לים: להחלטת החלוקה משנת 1947 ולמגילת העצמאות של מדינת ישראל, שהיא בעצם התגובה הפומבית של התנועה הציונית להצעת זו ולרוח הדברים העומדת מאחוריה. קריאה חוזרת בפסקה במגילת העצמאות המתחילה במשפט: "מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ ישראל בשלמותה",יכולה להצמית כל פעולה מתוך יאוש, הצומח מן הפער הגדל והולך, בין הכתוב לבין המציאות בה אנחנו חיים. אך היא יכולה גם לספק פרשנות אלטרנטיבית למציאות, פרשנות המפוררת את המחסומים המוחלטים בין פוליטיקה לכלכלה שמקובלים כל כך על כמעט כל המפה הפוליטית הישראלית.
ההתייחסות לאחדות הכלכלית במגילה אינה מקרית, היא מהווה ציר מרכזי בהצעת החלוקה, ובתפישה כללית שהייתה קיימת בעולם בסוף שנות הארבעים. הפיתוח הכלכלי בכל המרחב בין הירדן לים נתפס כתנאי לקיום חברה שיהיה בכוחה להתמודד על כל השאר, שאר ההבטחות שנכתבו במגילה ואלו שלא נכתבו. פיתוח זה, היה צריך להתבסס על אחדות כלכלית, כדי שיהיה בר קיימא, ולא ספקולציה של הון קולוניאליסטי. ההפרדה המדינית הייתה במידה רבה מכשיר שאמור היה לאפשר את הפיתוח הכלכלי המשותף, כפי שעולה מעיון מדוקדק בהחלטת החלוקה.
מי שהפכו את התפישה הזו לחלק מרכזי בהחלטת החלוקה לא היו היהודים או הפלשתינאים, וגם לא כלכלן עם נטיות מרקסיסטיות. המדינאים שדחפו לסוג כזה של הסדרים הסתמכו על ניסיון של חצי מאה, שבה משטר כלכלי ללא כל תכנון מרכזי, שיצר קטסטרופות כלכליות וחברתיות חוזרות ונשנות בחלקים משתנים בעולם המערבי, דרדר את אירופה ואיתה את מרבית העולם לשתי מלחמות עולם קשות ומרות. הסדרים מדיניים המבוססים על הצהרות תרומיות, על זכות ההגדרה עצמית וזכויות לאומיות נוספות, נוסח הנקודות של וילסון, השאירו את אירופה בכלל אחרי מלחמת העולם הראשונה, וגרמניה בפרט, נתונה למשיסתו של הון ספקולטיבי, ללא כלים משמעותיים לייצור צמיחה כלכלית. המדינאים שישבו באו"ם הכירו את האבסורד בהסדרים המתעלמים מהיבטים של פיתוח כלכלי, ולכן ניסו לכונן בכל מקום הסדרים שהתבססו על שתי הנחות: ההנחה הראשונה, הטריוויאלית לכאורה, שהעדר משטר של פיתוח כלכלי כולל, מקרב את המלחמה הבאה; הנחה השניה, הנגזרת ממנה, היא קדימותם של הסדרים כלכליים על פני הסדרים מדיניים. מדיניות זו הנחתה אותם, במערב אירופה ביפן, ובכל מקום אחר בו הצליחו ליישמה.
יש שאלות שצריך לשאול כנראה רק באירופה
לכאורה גם אנו זכינו מתבונתם של המדינאים האירופים שבעי המלחמות. החלטת החלוקה מבוססת על הנחות שנזכרו כאן, והכרזת העצמאות של מדינת ישראל הצעירה מקבלת אותן למעשה. אלא שבזכות עורמה ונחישות מדינית, בשני הצדדים – הישראלי והפלשתיני, הצלחנו להפר את עצתם. כך, כאן אנו עומדים היום, יותר מחצי מאה אחרי ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל, וכל שנשאר לנו הוא להיווכח שוב, מכלי ראשון, שחברות רעבות יכולות בעיקר להילחם ביניהן, או לחילופין להכין את המלחמה הבאה. מכאן קל להקיש לאבסורד בפעילות הפוליטית המתיימרת ליצור הסדר שלום בר קיימא, אך מתעלמת לחלוטין מאספקטים כלכליים שנתפסו כבר לפני מחצית המאה כתשתית ליחסים תקינים בין עמים ומדינות.
האבסורד הזה מתברר גם מתוך אופן הפעולה של ארגונים אירופאים העוסקים בסכסוך הישראלי-ערבי. חלק גדול מהתומכים בעראפת באירופה, מגיעים מתנועות המתנגדות לגלובליזציה ותומכות בכלכלה מתוכננת בעלת מחויבות חברתית. ארגונים אלה מתעלמים לחלוטין מהזווית הכלכלית כשהם מגיעים ללבנט. כך למשל ז'וז'ה בּוֹבֶה Jose Bove, אותו חקלאי צרפתי שהפך עצמו לסמל במאבקים ברחבי אירופה נגד השלטת מנגנון השוק על כל המערכות החברתיות המקומיות, שוכח את כל תורתו כשהוא מגיע לאזורנו. יריבו הגדול מבית, שיראק, נהפך לבן בריתו במזרח התיכון ויחד הם עסוקים בטיפוחו של עראפת ומנגנונו. השאלות על אופיו של המשטר הכלכלי, נותרו בצרפת, אולי בגלל הקושי לתרגמן מצרפתית לשפות המזרח תיכוניות, ואולי בגלל עצלות מחשבתית והרבה מאוד התנשאות.
קשה להבין מדוע השאלה שראוי להשבית בשלה ערים שלמות באירופה, או את כל צרפת, אינה רלוונטית בעברו המזרחי של הים התיכון. האם בפוליטיקה הפלשתינית אין שאלות של תכנון כלכלי? האם בפוליטיקה הישראלית הגלובליזציה ושלטון ההון מתאדים למרות חיבורו של המשק הישראלי לכלכלות המפותחות של מערב אירופה? באותה מידה אי אפשר להבין כיצד ניתן לדון בנפרד במשק הישראלי ובמשק הפלסטיני, בעוד המערכת הכלכלית בתוכה הם פועלים היא למעשה אחת.
לשכוח את החברה כאן ומעבר לגדר
ארגוני השלום הישראלים הפנימו את ההתעלמות האירופית מהנקודה הכלכלית. העיסוק בעיצוב הכלכלה הפלסטינית נדחה לעידן אחר, מתוך הנחה שזו סוגיה נפרדת מהשאלה המדינית. באותה הזדמנות שוכחים ארגוני השלום גם את הכלכלה והחברה הישראלית. כלומר, יש כאן הנחה סמויה, כי ניתן לעצב חברה בהסדרים מדיניים בנפרד מאופיה הכלכלי. יש כאן הפנמה מוחלטת של התפיסה השמרנית שטוענת להפרדת השאלה הכלכלית מסוגיית עיצוב החברה. ניתן לראות אנשים משקיעים אנרגיות עצומות במאבק אמיתי וכנה על חרותם של הפלשתינאים, כשהשאלה איך יעבדו, יחיו ויתקימו נראית להם שולית ומשנית. האבסורד זועק בעיקר לאור המצוקה הקיומית הקשה של החברה הפלשתינית, מצוקה שיצרה ההנהגה הפלשתינית הנוכחית בשיתוף פעולה מלא של ההנהגה הישראלית. תת-הפיתוח שנגזר על המשק הפלשתיני תחת הכיבוש הישראלי, מונצח למעשה תחת שלטונו של עראפת.
השאלה כיצד משקמים את המשק הפלשתיני היא שאלה הכרוכה בכלכלה העולמית בכלל ובכלכלה הישראלית בפרט. בעידן בו כמעט ולא ניתן לדבר יותר על משק לאומי ההנחה ששאלות אלו הן עניינם הפנימי של הפלשתינים, מצטירת כאיוולת גמורה. ומכאן נגזר ששאלה זו אינה נפרדת משאלת השלום בין שני העמים – ודחיתה ל'שלב הבא' אינה מתקבלת על הדעת.
כאן אני מבקש לחזור לאותה פרספקטיבה ההיסטורית שהצעתי כאן: קריאה מחודשת במגילת העצמאות יכולה להזכיר לנו הנחות יסוד נוספות. במגילה טמונה הזדמנות לבחון אפשרות בה אנו והפלשתינאים חיים בחברה המאפשרת שפע, ביחד ולחוד. במציאות כזו אולי המלחמות בשלל שמותיהן היו חסרות את חדוות הקרב בשני הצדדים.
אם היינו חדלים לדחות את הדיון בשאלות אלו, ל"אחרי השלום", או בוחרים לא להשליך את האחריות לפתרונן לפתחו של אחר, אפשר היה להיעזר גם בתובנות שעולות מהמגילה, והיינו יכולים להשתמש בחזונם של כותביה לא רק כחלום אוטופי רחוק. מנסחי מגילת העצמאות לשמחתם או למגינת ליבם היו חייבים לאמץ את עמדות האו"ם, שבימים הרחוקים ההם ראה בשאלה הכלכלית תנאי ובסיס לכל. אנחנו צריכים לאמץ עמדות אלה, כדי לצאת מעקרותו של השמאל היוני, גם אם אנו חסרים היום את הגוף הבינלאומי שיכפה עלינו את קבלתן.
ניתן לשוב ולשאול את עצמנו: מדוע התעקשו הגויים על אחדות כלכלית ופיתוח כלכלי כולל של כל המרחב, בין הירדן לים כשלב מקדים לכל הגדרה מדינית. שאלה זו יכולה לספק מפתח לראיה מפוקחת של המציאות האכזרית והמופרכת בה אנו שרויים עד צואר. היא יכולה להעמיק את היאוש, אבל היא יכולה לספק כלים לראיה אופטימית יותר.
בעיקר היא מאפשרת לנו לחשוב על הדברים תוך יציאה מן הפרדיגמות בהם תקוע הדיון הציבורי, שכל כולו עוסק, בשאלות ההגדרה המדינית לכאן או לכאן.