האלמוני שירה בחיים ארלוזורוב בקיץ 1933 על חוף ימה של תל אביב פגע פעמיים: אחת כשהכדורים מאקדחו קיפדו את חייו של המנהיג המבטיח, שניה בכך שארלוזורוב נכנס להיסטוריה הציונית סביב סוגיית הרצח והרוצח ומשנתו נדחקה הצידה. יכולתו האנליטית המרשימה של ארלוזרוב בצד כישוריו האחרים הביאו אותו לכווני חשיבה מקוריים וניתוחים מרתקים שחלקם, כפי שאראה כאן, רלוונטים גם היום. כיווני מחשבה אלה, שילבו חשיבה מדינית כלכלית וחברתית והשכילו לראות בערבים החיים בארץ ישראל חלק מהמערכת שבתוכה צריכה הציונות לתפקד.
מחשבתו העצמאית של ארלזרוב בלטה מיד לאחר עלייתו לארץ. שני מנהיגים יהודיים ראו בפרעות שפרצו בראשית מאי 1921 ביפו, פתח-תקווה וירושלים, וקיבלו לימים את התואר 'מאורעות מאי' או 'מאורעות יפו', סימן לכך כי אכן יש תנועה לאומית ערבית בארץ ישראל. זאב ז'בוטינסקי, אז עדין חבר מכובד בהסתדרות הציונית, זיהה במתפרעים תנועה לאומית התובעת לעצמה את אותו חבל ארץ ממש כמו הציונות ומכאן טען שאין כל מקום לפשרה והדברות. יש להציב 'קיר ברזל' (של כידונים בריטיים) אליו יתנפצו פעם אחר פעם התקפותיהם עד שישברו וישלימו עם קיום הציונות. חיים ארלוזורוב בן ה-22 קבע, בניגוד לעמדת רוב חבריו במפלגות הפועלים, כיישנו כוח פוליטי של לאומיות ערבית, למרות שהוא אינו עונה על כל הפרמטרים של הלאומיות האירופית. הדרך היחידה לקדם את מטרות הציונות היא "…פוליטיקה של הסכמה והבנה הדדית" עם כוח זה.
התמודדות עם המצוקות האמתיות
גם במחשבתו החברתית התבלט ארלוזורוב בחשיבה עצמאית וייחודית. הוא ביקר את אנשי 'פועלי ציון', המפלגה הציונית-מרקסיסיטית, על דבקותם בסיסמאות המטריאליזם ההיסטורי ועל אמונתם שהוא לבדו ידחוף את העם היהודי לארץ ישראל. במיוחד ביקר אותם על ניסיונם ליישם את 'מלחמת המעמדות' במציאות הארץ ישראלית על משקה הנבנה. ארלוזורוב טען שהניסיון ללחום בארץ את מלחמת המעמדות גורר את תנועת העבודה הציונית למאבק שאין מאחוריו ניגוד אינטרסים אמיתי, ותוצאותיו עלולות להפוך בני-ברית פוטנציאליים מבחינת האינטרס הפועלי-ציוני לאויבים ומתנגדים.
עם זאת תבע מחבריו במפלגת 'הפועל הצעיר' לשבץ את הסוציאליזם במצעם האידיאולוגי. הוא טען כי אין להסתפק בהגדרות מעורפלות כגון 'חברה צודקת' – "האציל ובעל המכרה חושבים את המשטר הנוכחי לצודק, 'הפועל הצעיר' אינו מתכוון לצדק זה, אלא לצדק מנקודת ראותו של העובד". אין להסתפק בסיסמאות, צריך לומר איך תבנה החברה כך שלא יוצרו תופעות של מנצלים ומנוצלים.
ארלוזורוב מבקר קשות גם את הסוציאל-דמוקרטיה האירופית (במיוחד את המפלגה הגרמנית, אותה הכיר היטב), על שהפכה את המטרת הסוציאליזם ל"שאלה של קיבה" והעמידה את כל מטרות התנועה על תפישת השלטון והרווחה כלכלית.
על הסוציאליזם, על פי ארלוזורוב, להתמודד עם המצוקות הבסיסיות ביותר שהביא הקפיטליזם המודרני; חלוקת העבודה וניכור האדם העובד: "….המטרה האמיתית היא חידושה של האנושיות ועלייתה… הגברת התרבות האנושית ושלטון הצדק". רק אלו יבטיחו, לדעתו של ארלוזורוב, כי הפועל לא ינהג כבורגני כשיגע למצבו.
לבנות ולא לכבוש
הביטוי שאולי מגדיר יותר מכל את הסוציאליזם הציוני של ארלוזורוב הוא 'הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי'. במאמרו החשוב 'מלחמת המעמדות במציאות הארץ ישראלי' הוא מסביר כי בניגוד לסוציאליזם האירופי, בארץ ישראל תפקיד מעמד הפועלים אינו לכבוש את המשק אלא לכונן אותו. הפיתוח הכלכלי המואץ הוא המפתח להצלחת המפעל הציוני מכל ההיבטים האפשריים. פיתוחה הכלכלי של הארץ הוא תנאי ברור ליכולתה לקלוט את העם היהודי, הוא התנאי להבטחת תנאי מחייה הולמים לפועל היהודי ובעקבותיו לפועל הערבי והפלח ומניעת מצב בו גורר שכר העבודה הערבי את רמת החיים הכללית בארץ כלפי מטה.
ארלוזורוב מוכיח כי ממפעל ההתיישבות הציוני נהנים גם הפלאחים והפועלים הערביים: הביקוש לעבודה עולה ועמו ערכה של העבודה, כמו כן גדל השוק לתוצרת החקלאית. רמת חייהם של הפלאחים והפועלים הערבים עלתה ועם גל העלייה של אמצע שנות העשרים ('העליה הרביעית') התגברה גם הגירת ערבים לארץ ישראל מסוריה, לבנון ועבר הירדן. ההתנגדות להתיישבות היהודית רפתה והלכה במהלך שנות העשרים ורק ליבוי קנאות דתית ויצירת פרובוקציה סביב הכותל המערבי הביאה את המוני הכפריים לשלהוב יצרים עד לגל הפרעות בשנת 1929.
ארלוזורוב מצביע על הכוחות בקרב הערבים בארץ ישראל המתנגדים להתיישבות היהודית: אפנדים -בעלי האחוזות הגדולות והמלווים בריבית. אמנם גם הם רואים רווח יפה כתוצאה מזרימת ההון והיוזמה לארץ, אולם החשש כי השינוי הדרסטי יביא לקריסת מעמדם הולך וגובר. הם מוצאים בעל ברית נאמן אצל כוהני הדת המוסלמים החוששים גם הם מעלייתו והתפתחותו של הפלאח.
המפתח לפיתוח הארץ וכלכלתה קשור בגורמי מימון. חלק נכבד מפועלו ומחשבתו של ארלוזרוב, שהבין זאת היטב, מרוכזים במאמץ בכיוון זה. הוא ידע שלכסף, לפעמים יש ריח ולדרכי המימון תפקיד מכריע בעיצוב החברה המתהווה. הוא הזהיר כי שליטה של בעלי הנכסים בלבד בהתיישבות מסוכנת שכן לעתים קרובות הם מתנגדים להתיישבות עממית של עובדים חסרי רכוש. חששו לא נבע מספקולציות קונספירטיביות אלא מהתבוננות בעבר הקרוב של הציונות ומגמות כלכליות בנות זמנו.
שיתוף פעולה תחת מטרית המדינה
מושג נוסף ששיקף וייחד את אופי מחשבתו ודרכו של ארלוזורוב היה 'הפוליטיקה הארצית' שזכתה מבן-גוריון לכנוי הגנאי 'אטאטיזם' – ממלכתיות או מדינתיות בתרגום חופשי. 'הפוליטיקה הארצית' של ארלוזרוב משלבת בתוכה גישה ערכית ברורה יחד עם ריאליזם פוליטי המבוסס על הבנה עמוקה של תהליכים חברתיים כלכליים בכל הצדדים המעורבים. גישה זו גורסת: הגברת השתתפות היישוב היהודי בפעולות ממשלת המנדט והשתלבות באחריות להתפתחות הארץ ואוכלוסייתה הערבית והיהודית. הגישה שרווחה במנהיגות מפא"י היתה חתירה לאוטונומיה יהודית כלכלית בארץ ישראל כשלב בהקמת הבית הלאומי. המגמה היתה להציב דרישה ברורה בפני ממשלת המנדט להעביר את מרב הסמכויות, ואיתן, כמובן, המשאבים הדרושים, לסוכנות היהודית ובכך לעמוד במה שהובטח בהצהרת בלפור. ארלוזורוב ראה בכך טעות טקטית ואסטרטגית. הוא עמד על מהותה הכלכלית של המדינה הלאומית המודרנית והבין כי הסיכוי שמדינה מודרנית, ולו גם ממשלת מנדט, תעביר סמכויותיה ומשאביה לשליטת גורמים זרים, הוא קלוש. הוא זיהה כי כוחה הכלכלי של המדינה גדול בהרבה מכוחה של התנועה הציונית והיא הגורם הדומיננטי בפיתוח הארץ. המאבק העיקש לעצור את יוזמות של ממשלת המנדט הוא חסר סיכוי, ומנוגד לאינטרסים האמיתיים של הציונות – פיתוח הארץ על כל תושביה ויצירת תנאים שיאפשרו בנית חברה מתוקנת.
הציונות והערבים
ארלוזורוב חזר וטען כי ללא ביצורו וחיזוקו של משק הפלאח, ללא פתרון בעיית התרוששותו, תגיע הציונות למבוי סתום: חוסר יכולת לרכוש קרקעות מחד והחרפת הפערים מאידך. הוא עמד על בעיית האריסים ועל הצורך ליצור עבורם תוכניות שיקום, המבוססות על חקלאות אינטנסיבית ועל כספים שיגויסו לשם כך ממקורות שונים, אך באחריות התנועה הציונית'הפוליטיקה הארצית' אמורה להדגיש את המטרות המשותפות לציונות ולאותו זרם בפוליטיקה הבריטית המעונין בפיתוח ומודרניזציה של המזרח. ארלוזרוב מצא כי מדיניות זו בתקופה האמורה, תיתן תשובה לכל הבעיות המרכזיות אתן מתמודדת הציונות: פיתוח והכשרת הארץ, יחסי שלום עם הערבים והשתלבות בפוליטיקה הבריטית. מכאן הופכת, על פי עמדת ארלוזרוב, מדיניות זו אמצעי ומטרה כאחד.
בן גוריון, שהיה אז מזכיר ההסתדרות, התייצב בראש המתנגדים לפוליטיקה הארצית והטיל את כל כובד משקלו והשפעתו בויכוח זה. הוא טען כי מדיניות ארצית ניתן לנהל רק לאחר הגשמת הציונות והקמת מדינה יהודית. המטרה העיקרית של היישוב היהודי צריכה להיות השגת סמכויות שלטון פורמליות, הם שצריכים לייחד אותו מכל קהילה יהודית אחרת בעולם. הפיתוח הכלכלי אינו דבר חיובי ורצוי בהכרח, אם הוא כולו נשלט בדי הממשלה עלולות להיות לו השלכות שליליות.
דווקא אצל בן גוריון שתבע את הכינוי 'אטאטיסט' ביחס לארלוזורוב, בולטת שאיפתו לסמכויות שלטון פורמאליות כביטוי להקמת הבית לאומי. הוא מציב את המדינה כמטרת הציונות והאצלת סמכויות שלטון פורמאליות ליישוב היהודי ונבחריו הם עיקר מאבקו. אצל ארלוזורוב משמש כוחה של המדינה (ממשלת המנדט), של 'השלטון הזר', כאמצעי להכשרת הארץ לייעודה – מקלט ומקום ריכוז לאומי לעם היהודי, וגם – מקום לבנות בו חברה צודקת, סוציאליסטית.
נראה שהדמיון בין המחלוקת המתוארת למעלה לבין זו החוצה את הפוליטיקה הפלסטינית בעשור האחרון, אינו מקרי. ואולי כדאי שנלמד גם אנחנו מחיים ארלזרוב ומגישתו הכלכלית המרעננת.
גיל רביב הוא חבר קיבוץ רביבים.