הקמפיין של כיפה אדומה הוכתר בהצלחה: בית סבתא נמכר לזאב במחיר מציאה

מאבקים חברתיים בתחום הדיור הציבורי

בינתיים, אני גר בשכירות חודשית בלב תל-אביב באחד מבתי הדירות האלגנטיים שנבנו בשנות השלושים עבור פליטים מברלין. את אלף הלירות שלהם השקיעו העולים בנדל"ן בשאיפה לשמור על רמת החיים אליה התרגלו בגלגול הקודם. עכשיו תורי ליהנות מהפאר המאופק שיצרו לפני 65 שנים ההון הייקי בשיתוף עם יזמים נדל"ניסטיים  מקומיים.

בינתיים, מפני שבעלי הבניין, ממקום מושבם בווינה, רוצים לשפצו כדי להשכירו בשוק דירות הפאר, והשיפוץ המתוכנן יצריך פינוי כל דיירי הבית. אני דר באותה דירה מזה חמש שנים, אבל 'חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב 1972', המקנה לשוכרים לא רק הגנה מפני העלאות שכר-דירה אלא גם קביעות במושכר (כפי שמקובל, במידה זו או אחרת, במקומות רבים באירופה ובצפון אמריקה), לא חל על חוזים חדשים מזה כשלושה עשורים: הרי אף בעל  דירה בר-דעת לא יסכים להפוך אדם אחר לשותף בבעלות (למעשה) על נכסו ללא תמורה. לכן, יחד עם הרוב המכריע של שוכרי הדירות במדינה, אני מוצא את עצמי ללא הגנה של ממש מול האינטרסים של המשכירים.

מי נהנה מחוקי הגנת הדיירים בברקלי?

לא כך המצב ב'רפובליקה הדמוקרטית העממית של ברקלי', כפי שמכנים רבים את העיירה  ברקלי, הממוקמת מעבר למפרץ סאן-פרנסיסקו. פרוור זה ידוע כמקום מושבו של הקמפוס הראשון (והיוקרתי ביותר) של אוניברסיטת קליפורניה, והוא מפורסם לא פחות הודות להיותו  מעוז של השמאל האקטיביסטי האמריקאי. בשנות השישים הובילו פעילי ברקלי את התנגדות למלחמת וייטנאם, ורוח אותם הימים (או נוסטלגיה למיתוסים של העידן ההיפי) נשמרת שם גם בימינו אנו.

הכוחות ה'פרוגרסיביים' בברקלי – רובם לבנים משכילים בני המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, ובניהם יהודים רבים – פעילים, בין השאר, בתחום הנדל"ן. בשנת 1980, במשאל-עם, בוחרי ברקלי (כולל סטודנטים שוכרי – דירות רבות) אישרו 'חוק הגנת הדייר' דרקוני משלהם. לפי החוק, חל איסור על העלאת שכר-דירה  מעבר לאחוז שהמועצה קובעת (עד לשנת 1996 כשבית הנבחרים של מדינת קליפורניה התערב בנושא, אסור היה להעלות שכר-דירה לרמת מחירי השוק גם כשהתחלפו הדיירים) כמו כן, העזבה של דיירים 'ללא סיבה מוצדקת' נאסרה בתכלית האיסור, והוקם מנגנון שנותן שיניים של ממש לסעיף זה. למשל, כשמתבצעים שיפוצים מותר לפנות דיירים – אבל חייב הבעלים להחזירם לאחר סיום העבודות. ליישום החוק הוקמה 'מועצה לייצוב שכר-הדירה ((rent stabilization board עם תשעה נציבים שנבחרים כל שנתיים בבחירות כלל-עיירתיות סוערות .

חיש-מהר החל החוק להשפיע על שוק ההשכרות המקומי. רבים מה'בלבתים' הבינו שמשתלם יותר למכור נכס למישהו שמתכוון לגור בו בעצמו (כלומר, למי שקונה את הבית לשימוש עצמי ולא להשכרה) מאשר להמשיך לעסוק בהשכרה. יזמי נדל"ן ברחו כל עוד הונם בכיסים מ'הרפובליקה הדמוקרטית העממית' והשקיעו את כספם בבנייה בעיירות עם חוש צדק חברתי פחות מפותח, שכן הפיקוח על שכר-הדירה לא חל אמנם על בניינים חדשים אבל ישנם תקדימים, בין השאר בניו יורק, בהם הבטחות דומות הופרו. מספר יחידות  הדיור להשכרה החל לרדת, ותוך שני עשורים מלאי הדירות להשכרה בברקלי הצטמצם בשליש (בכעשרת-אלפים יחידות).  אפשר למנוע ממשכירים להעלות את שכר-הדירה של דייריהם, אבל אי אפשר להכריח אותם להשאיר את הונם בתחום הנדל"ן.

גם בעלי-נכסים שהמשיכו להשכיר את נכסיהם גילו שלא כל-כך משתלם להשקיע בשיפוצים מעבר לדרישות המינימליות של 'המועצה לייצוב שכר-הדירה' הרי, סטודנטים נואשים יסכימו לגור בכמעט בכל חור ובלבד שיהיה בקרבת מקום לקמפוס. בעלי-בתים שרצו בכל זאת לעשות אי-אלו שיפורים מצאו ששכר-הדירה הנמוך שהם מקבלים אינו מאפשר זאת. נוצר מצב דומה לזה של דירות דמי-המפתח בארץ – תנאי השכירות  שלהן לא נותנים לא לדייר ולא לבעל-הנכס תמריץ להשקיע בתחזוקה ארוכת-טווח. מלאי הדירות להשכרה בברקלי לא רק הצטמק אלא גם הפך   למיושן ומוזנח יותר ויותר.

גם השוכרים הסיקו מסקנות. רבים מהם, כולל לא-מעטים שסיימו את תאריהם לפני שנות-דור, גילו ששכר-הדירה שהם משלמים נוח להפליא יחסית למחירי השוק בעיירות השכנות. התברר להם גם שאם הם יעזבו את דירתם הנוכחית ויחפשו דירה  מוגנת אחרת בברקלי יתקשו   עד מאוד למצוא משהו פנוי: כשהביקוש גובר על ההיצע נוצר מחסור, כפי שכל  סטודנט לכלכלה בשנה א' – וכל עולה מברית המועצות לשעבר – מכיר היטב. בינתיים (כך מראים מחקרים) רבות מהדירות המוגנות מצאו את דרכן דווקא – הפלא ופלא – לידיהם של 'החזקים': אנשי-מקצוע בעלי משכורות גבוהות, ביניהם סטודנטים לשעבר שעדיין משלמים שכר-דירה מתקופת ג'ימי  קרטר, כלומר, מהימים הרחוקים בהם לבשו מכנסי 'פדלפון' ללא אירוניה פוסט-מודרניסטית. לתכונותיה הידועות של ברקלי נוספו המוניטין של מקום הסובל ממחסור חמור במיוחד  בדיור סטודנטיאלי, ובמסיבה זו לא מעט בני ה-18  המוכשרים  בוחרים ללמוד באוניברסיטאות אחרות.

עם הזמן נוצרה קואליציה של מתנגדי החקיקה להגנת זכויות השוכרים, אולם בין חבריה לא נמנו רק נדל"ניסטים עשירים שביקשו מקסימליזציה של רווחיהם על גבם של הסטודנטים (שדרך אגב באים רובם מדרום קליפורניה השמרנית-רפובליקנית – ברקלי מושכת אותם מפני שתואר יוקרתי עשוי להעלות את מחירם בשוק העבודה) אלה גם אפריקנים-אמריקנים מהמעמד הבינוני-הנמוך שירשו בית ובסך-הכל ביקשו הכנסה נאותה מהשכרתו. לבנים בעלי-אמצעים מול שחורים עניים – מאבק קלאסי בתחום הצדק החברתי באמריקה, אולם במקרה זה מי שפוגע באינטרסים של החלשים הם דווקא אנשים שפועלים בשם ערכים סוציאליים נעלים. המאבק בין הצדדים מתנהל בזירה הפוליטית בה הכוח נשאר, כתמיד, בידי הלבנים החזקים כלכלית, חברתית ותקשורתית. הטענה שאם חשוב לתושבי ברקלי שימצאו פתרונות דיור לעניי המקום, אזי שיואילו בטובם להעלות את המסים לכלל הציבורי ולבנות דיור ציבורי, במקום להטיל את המעמסה על קבוצה מצומצמת של בעלי-בתים, לא משכנעת בינתיים את הרבים שנהנים מן המצב הקיים.

ביתו של אדם – בבריטניה

באותה שנה ממש בה התקבל 'חוק הגנת הדייר' בברקלי, שמונה אזורי-זמן מזרחה משם, התארגנות אחרת לגמרי של בני המעמד הבינוני ניגשה לסוגיית הדיור. אחר מלחמת העולם השנייה, השקיעה בריטניה הון ציבורי רב בבניית דיור ציבורי, ועד סוף שנות השבעים 32% מיחידות הדיור בממלכה היו ציבוריות. בערים רבות עלו השמימה בנייני קומות, פאר התכנון העירוני המודרני, שחיש מהר הפכו לסלאמס אנכיים רווי פשיעה ואלימות. בהתאם להשקפת עולמה השמרנית, מרגרט ת'אצ'ר, שעלתה לשלטון בראש המפלגה השמרנית ב'מהפך' של 1979, שמה לה מטרה לחסל את הדיור הציבורי. אינדיבידואלים צריכים לקחת אחריות על עצמם ולא לצפות שהממשלה תדאג לכל צרכיהם. אדם שהוא בעל ביתו ירגיש יותר כבוד עצמי וגם יתחזק אותו יותר טוב – כך טענה 'אשת הברזל'. אמצעי החיסול: הפרטה מסיבית על-ידי נתינת 'זכות הקנייה' לכל דייר בעל ותק של שנתיים ומעלה.

במשך שנות השמונים והתשעים 30% מהדירות הציבוריות בבריטניה (כמיליון וחצי יחידות) נמכרו, במחיר מוזל, לדיירים. לא הפריע לשמרנים, ה'טוריז' שנכסי הציבור (ובדרך כלל המשובחים שבהם) מועברים לידיים פרטיות בהנחה של עד 70%, או שעל-פי-רוב הקונים באים מבין הדיירים 'החזקים' (כלומר, אלה שמסוגלים לגייס מעט הון ולקבל משכנתה). כעת, 68% מתושבי בריטניה – הארץ שבה 'ביתו של האדם הוא מבצרו' – הם הבעלים החוקיים של ביתם, יותר מאשר ארצות הברית.

ת'אצ'ר האמינה בדמוקרטיה של בעלי-נכסים בין השאר כי הניחה שבעלי-נכסים יטו ימינה ולא שמאלה לכשיגיעו לקלפי, ונראה שבכך היא צדקה. הרי מפלגת העבודה הבריטית הצליחה לחזור לשלטון רק כשהפכה ל’ניו-לייבר'. לאחר שנבחרו המשיכו טוני בלייר וממשלתו במדיניות ההפרטה  על-ידי העברת הדיור שבבעלות ציבורית לידי עמותות פרטיות. נראה שמסעה של ת'אצר להוציא את הממשלה מעיסוק בשירותים סוציאליים – מסע שבו ל'זכות הקנייה' הייתה תפקיד מרכזי – השיג חלק ניכר ממטרותיו, חלקן לטובת הכלכלה הבריטית הדינמית ואף לטובת החלשים, אבל חלקן לרעת העניים בממלכה, לחלשים ביותר, בייחוד אלה שבהמתנה לדיור ציבורי. מכל מקום, הפרטת הדיור הציבורי תרמה ליצירת אווירה  פוליטית שבבסיסה האמונה שעל הממשלה להקטין בצורה משמעותית את מעורבותה בדאגה לצדק חברתי.

הפרטת הדיור הציבורי

נזכרתי במבצע החיסול של ת'אצ'ר, בחוקים לשמירת זכויות השוכרים בברקלי ובתוצאותיהן המעורבות של יוזמות אלה,  כש'הקשת הדמוקרטית המזרחית' ואחרים, בניהם פעילי ש"ס ומר"צ  העלו לסדר-היום הציבורי את דרישתם שלדיירים ותיקים בדיור הציבורי תינתן הזכות לקנות את דירותיהם במחיר מוזל. המטרה, שהוסברה במונחים של צדק חברתי, היסטורי ועדתי, הייתה שובת לב – שגם מזרחים, עולי שנות החמישים, יצברו קצת הון נדלני, בדומה לאזרחים אחרים, וביניהם אשכנזיים, ששילמו משכנתאות (ולא שכר – דירה לעמידר, עמיגור ודומיהם) עשור אחר עשור. השמאל החברתי נרתם למאמץ, נישאו נאומים חוצבי להבות, המילה 'קיפוח' הוזכרה פה ושם, והחוקים המתאימים עברו בכנסת.

אני עדיין נדהם ממהלך זה, שעיקרו מעבר מסיבי של רכוש ציבורי לידיים פרטיות (ולא דווקא נזקקות). הרי ברור שבמקום כל דירת עמידר שתימכר לא תיבנה דירה ממשלתית חלופית (למרות ההבטחות) ולכן ילך ויקטין מלאי הדירות הציבוריות, שמיועדות לתת קורת גג לאזרחי המדינה הנזקקים ביותר. במו ידיו הביא השמאל הסוציאלי הישראלי ניצחון מוחץ – על מגש של כסף – לכל מי שמבקש לחסל את הדיור הציבורי ולצמצם את מעורבותה של ממשלת ישראל בתחום החברתי. פקידי האוצר בוודאי חוגגים את ההישג הכפול: מתחסל עוד מרכיב של מדינת הרווחה, בקרב אזרחי המדינה, שהדיור הציבורי שייך להם – הרי הוא נבנה מכספי מסים – לא קמה צעקה נגד העברת נכסי הכלל ללובי סקטוריאלי, וזאת אולי מפני שכל מגזר בעל-כוח עסוק בעצמו, במימוש שיטות 'תפוס כפי יכולתך'. קולם של המעומדים בתור דיור ציבורי ההולך ונעלם – וביניהם מזרחים לא מעטים – לא נשמע כי כרגיל הם רחוקים, מרוחקים ומרוחקים מעין הציבור וממרכזי הכוח .

בינתיים, אני גר בשדרות ח"ן ונהנה ממנעמי החיים בבניין אשר – בדומה לתל-אביב כמעט – כולה – נבנה על-ידי הון פרטי וישופץ על-ידו: ובינתיים, עדיין יש דיור ציבורי בארץ. אני, אישית, כפוסט-סוציאליסט,לא בטוח שההפרטה שיזמה 'הקשת' בהכרח רעה (אם כי ברור שתמיד יהיו אנשים שיזדקקו לדיור ציבורי), אבל כל מי שאיכפת לו מצדק חברתי בארץ – תהיה השקפת עולמו אשר תהיה – מוטב שיקדיש מחשבה רצינית לפני שהוא דורש דרישות, לבל יקבל את מבוקשו ויחד אתו תוצאות בלתי-צפויות.

נראה לי שבמקרים לא מעטים, אנשים שבאמת איכפת להם מגורלם של החלשים בחברה, מצדדים במדיניות שמבוססת יותר כל ססימאות נוחות-כפוזמק-ישן (התנגדות להון פרטי, התנגדות ל'ספקולנטים' נדל"ניסטים, התנגדות להפרטה, התנגדות לגלובליזציה) מאשר על ניתוח פרגמטי וקר-רוח של מה שמביא לתוצאות – ועוזר לחלשים – ומה לא. מרוב הזדהות אישית עם רעיונות שנחשבים 'חברתיים', 'מתקדמים' ו'סוציאליסטיים', אנרגיות שאפשר היה להפנות למאבקים שמאחוריהם יש הגיון כלכלי, מופנים במין אווירה של 'מעטים צודקים מול אינטרסנטים קפיטליסטים' למאבק מלא פאתוס שאין לו שום סיכוי לעזור למי שמתקשים לשרוד בשוק עבודה  קפיטליסטי – ואף עלול להזיק להם. במאבק למען צדק חברתי צריך יותר מאמונה בצדקת הדרך: חיוני שתהיה חשיבה כלכלית מפוכחת שמנצלת את הניסיון הרב שנצבר במדינות שונות כל רחבי תבל .

דניאל רובינזון מסיים את לימודי התואר השני בהיסטוריה של עם ישראל והשתתף בכתיבת שש המהדורות של מדריך ה-Lonely Planet  של צרפת