תופי הטם-טם קוראים שוב לבני השבטים הישראליים להכניס למעטפה את הפתק השבטי הנכון, ומול התיפוף הזה הכרחי להצביע הצבעה חברתית.
סביב הטענה השקרית 'אפשר לטפל בחברה הישראלית רק אחרי שהמלחמה תסתיים' נבנה עיקר סדר היום של הפוליטיקה הישראלית ונוצרה השבטיות הפוליטית הישראלית – מיזוג מיוחד בין מוצא עדתי, מיקום בהיררכיה חברתית, מידת מסורתיות ועמדות כלפי הפלשתינים, במינונים שונים. הטענה הזאת מבוססת על המשיכה ההיפנוטית להשתקע בסכסוך הדמים "עד שהוא ייפתר". זו סיבת ההשפעה הרחבה שלה. והיא היתה אחת המסכות שהתחולל מאחוריהן, ללא דיון או מאבק, תהליך השינוי המהותי של החברה הישראלית לכדי חברה מפקירה, מתנערת מאחריות לאזרחיה ונתונה לשלטון עקיף אך אפקטיווי של בעלי ההון.
מפלגת העבודה והליכוד, מר"צ, חד"ש והאיחוד הלאומי, אוחזות במשותף בטענה ההיפנוטית הזאת – החברה תחכה עד שישראל תנצח במלחמת ההתשה, תבטל את הכיבוש, תיפרד חד-צדדית, תגרש, תתאכזר או תיכנע. הכל מושעה עד "פתרון הסכסוך", וגם הפתרון עצמו, יהיה מה שיהיה – מושעה. כל הצדדים בפוליטיקה הישראלית מציעים הצעות מילוליות שבעליהן נדמים כמתאמצים לשכנע את עצמם במעשיותן.
לצאת מחוץ למעגל הסכסוך
להיחלץ מן המבוכה הזאת נוכל רק אם נדבוק במה שהמציאות לימדה ותלמד אותנו, כלומר רק אם נישען על ביטחון המוקנה מפיכחון ומיכולת להסתגל לשינוי; רק אם נעדיף אותו על פני ביטחון מדומה המוקנה מהיאחזות בתמונת עולם רציפה ויציבה אבל כוזבת. גישה נסיונית ולא מקובעת נחוצה לנו עכשיו מאוד למול הפלשתינים. נכון, גישה נסיונית צריכה להיות מודרכת בעקרונות כלליים. בלי עקרונות כלליים אנחנו מועדים להיטלטל ללא כיוון מושכל. ובאמת היום אפשר לראות במציאות הפוליטית שלנו שני עקרונות כלליים חלופיים: חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום מצד אחד וערבוב שתי האוכלוסיות הלאומיות האלה תחת שלטון פוליטי עליון אחד מצד אחר. שני העקרונות האלה אכן מחלקים את הפוליטיקה הישראלית, אבל בקביעתם הכללית עדיין לא נקבעה דרך פוליטית ממשית וייתכנו ויכוחים פוליטיים נוקבים בין צדדים שונים שמחזיקים במשותף באחד משני העקרונות הכלליים האלה.
מבנה דו-מפלגתי היה יכול לטפח גישה נסיונית-מעשית כזאת, מודרכת בעקרונות כלליים. אילו הפוליטיקה הישראלית היתה דו-מפלגתית, היא לא היתה מתחלקת לשניים לפי שני העקרונות האלה. אפשר להניח שהחלוקה לשניים היתה דווקא חלוקה חברתית, אם כי כללית מאוד וכמעט אמורפית, בין שתי מפלגות-גג, בין 'לייבור' או 'סוציאל-דמוקרטיה', כלומר שמאל-מרכז חברתי, לבין 'שמרנים' (ובתוכם דתיים), כלומר ימין-מרכז חברתי. גם אפשר להניח שהיו יותר מהלכים לעקרון החלוקה דווקא במפלגת הגג השמאלית יותר, ולעומת זאת מפלגת הגג הימנית יותר היתה נוטה יותר לעקרון הערבוב; אבל ויכוחים פוליטיים, מעשיים וישומיים יותר אך רבי חשיבות, סביב הדרך שראוי ללכת בה בסכסוך עם הפלשתינים היו מתנהלים בתוך מפלגות הגג האלה כשם שהיו מתקיימים בתוכן ויכוחים על העיצוב החברתי-כלכלי הראוי למדינת ישראל. ושתיהן היו מנהלות תחרות על תמיכה של ימניים (מבחינה חברתית) תומכי חלוקה ושמאליים (מבחינה חברתית) תומכי ערבוב.
מערכת רב מפלגתית ללא בחירה
אבל זה לא המצב במערכת הרב-מפלגתית של ישראל המבוססת על שיטת הבחירות היחסית. אין חלוקה חברתית בין המפלגות העיקריות המוצעות לבוחר הישראלי. מוצעות לו חלופות שונות של ימין חברתי, אחרי שהמושגים החברתיים-פוליטיים 'שמאל' ו'ימין' סולפו ושוקעו כליל בסכסוך עם הפלשתינים. זו אחת התוצאה החשובות מן הרב-מפלגתיות – באופן פרדוקסלי, במקום שהיא תגיש לבוחר ניואנסים "מדויקים" יותר ותגביר בזה את יכולתו לבטא במדויק את השקפותיו, טופחה אחידות חברתית-כלכלית במערכת הרב-מפלגתית הישראלית. כמעט כל המפלגות הפוליטיות במערכת הזאת תומכות בהפרטה של השירותים החברתיים ושל שרידי המגזר הציבורי ומשתתפות בהתקפה על העבודה המאורגנת; כמעט כולן למעט שתיים: חד"ש הערבית-למעשה (אם כי גם היא דורשת "סוף לכיבוש" כתנאי לטיפול בחברה) ו'עם אחד'. לכאורה גיוון פוליטי ורזולוציה גבוהה בייצוג הפוליטי, ולמעשה אחידות חברתית-פוליטית משטחת ומנטרלת.
העדר אגף חברתי בפוליטיקה הישראלית, ולו גם במתכונת אמורפית הכונסת סוציאליסטים עם ליברלים שוחרי טוב חברתי, הוא ליקוי קשה. הטענה שיש להשעות את הטיפול בחברה עד "פתרון הסכסוך" היתה אחד המבנים האידאולוגיים שאִפשרו את הליקוי הזה. והחלל הריק שנפער בפוליטיקה הישראלית, היעדר שמאל חברתי אפקטיווי בזירה הפוליטית העיקרית, היה התנאי המטפח העיקרי להצבעת העניים והעובדים בעד הליכוד וש"ס. הפוליטיקה הישראלית לא הציעה להם דרך להתגוננות חברתית מפני ההתקפות עליהם משנות השבעים ואילך.
למה הם בוחרים בש"ס ובליכוד?
מפלגת העבודה ומר"צ לגלגוליה רבצו על המקום הפוליטי שהיה אמור להתפתח בו שמאל חברתי אמין ומנעו את התפתחותו. בבוא העת, בשנות התשעים, הן היו יחד עם הליכוד סוכנויות ראשיות של הפרטת החברה הישראלית ושל חלוקה מחדש של משאביה. אינטרסים חברתיים וכלכליים של העניים והעובדים הושעו, כי 'עכשיו עושים מלחמה ושלום'. לכן, בין היתר, העניים והעובדים נענו לשיטות של 'פוליטיקה של זהויות', כלומר נענו לשיטות של גיוס תמיכה פוליטית על בסיס המוצא היהודי שלהם והמסורתיות שלהם. הם חשו וממשיכים לחוש היטב באופי המפקיר של מפלגת העבודה ומר"צ, ולכן, בין היתר, נאחזים במה שמוצג כסולידריות לאומית-יהודית, נאחזים בזהות היהודית הלאומית או הדתית-לאומית שלהם ובהבטחה שמכוחה הם לא ידרדרו למעמדם החברתי-כלכלי של הערבים.
'פוליטיקה של זהויות' נוסח זו שנוקטים אנשי ש"ס והליכוד היא לא המצאה ישראלית. זו דרכם של אגפים ימניים בזירות פוליטיות מודרניות רבות. אבל בישראל התופעה הזאת הוחרפה מאוד, מפני שמפלגות ה"שמאל" שלנו נעשו מפלגות ימניות למהדרין. לא סתם שוחט דורש לעצמו את נוצות ההפרטה שנתניהו מתעטר בהן. מר"צ ומפלגת העבודה הובילו את הפרטת החברה הישראלית בממשלתו השנייה של רבין ובממשלת ברק. הן עשו את זה תחת המסווה של 'מחנה השלום' ותוך כדי שמירה-כביכול על האתוס של תנועת העבודה הציונית, אתוס של סולידריות לאומית וחברתית שאין להן שום זיקה אמיתית אליו, וזה היה סוף הגיוני של התפתחות פוליטית שתחילתה במחצית השנייה של שנות הששים.
רבים מבעלי הרגש החברתי, ולו הקלוש, בין תומכי מפלגת העבודה ומר"צ נוטים לדבר על 'טפשותם' של בוחרי הליכוד וש"ס. הם לא מביאים בחשבון עד כמה זה יהיה טפשי, מבחינת האינטרסים והערכים החברתיים החיוניים לאותם מצביעים, לתמוך במפלגת העבודה ובמר"צ. אומנם יש מידה של הונאה בסולידריות הלאומית המוצעת לעניים ולעובדים – גם בהצעה של מפלגת הליכוד, המתחרה עם מפלגת העבודה ועם מר"צ על מידת החריצות בהפרטת החברה כאן, וגם בהצעה של ש"ס, מפלגה שמגמתה העיקרית היא שבירת המבנה הממלכתי של השירותים החברתיים ומגזריות שפוגעת בהכרח במרבית בוחריה. אבל עצם היאחזותם של העניים והעובדים בסולידריות לאומית איננה טפשית. הם זוכרים שסולידריות לאומית טיפחה פעם בארץ סולידריות חברתית ושוויון, והם חשים שעכשיו סולידריות לאומית היא באמת אחד הכלים היחידים שנותרו לנפגעי ההפרטה למול האחידות האידאולוגית שהצליחו לבסס תומכי הפירוק של החברה הישראלית. אבל הליכוד וש"ס מנצלים את הזיכרון ההוא ואת ההגיון הבריא בן זמננו כדי להוליך שולל.
להשתחרר מההצבעה השבטית
המבנה הרב-מפלגתי מחריף את הבעיה מבחינתנו, מבחינת אלה שדוחים את ההשעיה הכוזבת של הטיפול בחברה "עד ש..", מפני שהוא יוצר אשליה של מבחר כאשר בעצם מבחינה חברתית-כלכלית יש רק מעט אפשרות אלקטורלית של התנגדות להפרטת החברה הישראלית. במצב העניינים הזה יש פיתוי לזנוח את ההתנגדות להפרטה, להצטרף למתייאשים אנשי השמאל החברתי-לשעבר, לאמץ את השעיית הטיפול בחברה ולהצביע בעד "הגוש", "השבט".
זו טעות כפולה. ראשית, התפתות כזאת היא סיוע ישיר להאצת ההפרטה ולפגיעות חברתיות חמורות מאוד. שנית, נפקדות מתמשכת של שמאל חברתי אמיתי מן הזירה הפוליטית הישראלית תורמת תרומה ממשית לכוח הפוליטי של ש"ס הליכוד. לא רק התוקפנות הרצחנית של הפלשתינים מטפחת את כוחו של שרון, אלא גם הייאוש החברתי-כלכלי הגובר. רבים מתומכי הליכוד יודעים היטב שגם מפלגתם וגם מפלגת העבודה ומר"צ נושאות באחריות למצוקתם החברתית. הם יודעים שמפלגת העבודה ומר"צ מנוערות כמו הליכוד מכל סולידריות חברתית, אבל אין להם כל אמון בסולידריות הלאומית של מפלגת העבודה ושל מר"צ ויש להם תקווה – תקוות שווא – בזו של הליכוד. הם מקווים שמחויבותו הלאומית תאזן את נטיותיו הימניות ואין להם משענת דומה, ולו רצוצה, במפלגת העבודה ובמר"צ.
את ההתגבשות הפוליטית הזאת מוכרחים לשבור, ואפשר לשבור אותה רק בהצבעה חברתית – אי-תמיכה בחסידי ההפרטה, ותמיכה במתנגדיה. נכון, לרובנו קשה לתמוך בגורם שאינו מאמץ את העיקרון הכללי של חלוקה לשתי מדינות לאום בתור הקו האסטרטגי היסודי לישראל. אבל מעבר לזה הקו המנחה חייב להיות הצבעה חברתית – לשבור את הטענה המטעה שהטיפול בחברה חייב להמתין לסיום המלחמה, לערער את בסיס הכוח החברתי של הליכוד ולפתוח תהליך פוליטי ארוך של הקמת מפלגה חברתית בישראל.
דר' אבי בראלי הוא חבר ביסו"ד, מלמד היסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ועורך כתב העת 'עיונים בתקומת ישראל' של המרכז למורשת בן-גוריון.