איך מתמודדים עם הדילמות שמציבה הפוליטיקה בפני השמאל?
אם יש דבר מרכזי אחד המגדיר את השמאל זו האמונה באפשרות קיומה של חברה צודקת, שבה הניצול האנושי מועט. הנחה זו נובעת מהאמונה באפשרות השתנותו של האדם (וכמובן – אפשרות השתנות של ציבור בני-אדם), וכן מהאמונה שיש קשר חזק בין תנאי החיים של האנשים להתנהגותם והשתנותם.
אני יכול כבר לשמוע את אלה הצועקים כאן בקול-רם: "הוא מטריאליסט" ומתכוונים להגיד "וולגרי". חשוב לי להסתייג ולומר: אינני מניח שרק מצבו הפיסי של האדם קובע את התנהגותו, הבנתו וכדומה, אבל אני בהחלט מתכוון לומר, ובתוקף, שלהוויה חלק מרכזי בקביעת התודעה וההתנהגות. הנחה זו – ואיתה האמונה באפשרות השתנותו לטובה של האדם והציבור – היא הבסיס ל'שמאליות'.
האם יש שני סוגים של שמאל?
לדעתי יש ויש, האחד הוא הסוג המועדף עלי: שמאל רציני, אחראי 'השמאל המורכב' והאחר – השמאל 'החד ממדי'. כיצד מבדילים ביניהם? האם האחד הוא שמאל מדיני והשני שמאל חברתי? כלל וכלל לא, (אבל גם קצת כן – וזה יוסבר בהמשך). ל'שמאל' המדיני שאינו חברתי אנחנו קוראים 'יונה' ולא שמאל, ואילו לשמאל חברתי שאינו מדיני אפשר לקרוא בשמות אחרים… אבל בעצם שמאל כזה אינו אפשרי לדעתי. לא יכול להיות 'שמאל' החושב טובות על כיבוש האדם בידי האדם (אבל יכול להיות שמאל שמנימוקים אנושיים-בטחוניים יעדיף הסדרים שונים שיסירו סוגים של כיבוש רק בהדרגה, או רק ברוב המקומות).
ומכאן להתפצלותו של השמאל לשניים: המורכב והחד-ממדי.
השמאל ניצב כל הזמן בפני דילמות ממשיות בפעולתו, דילמות שהתשובות עליהן הן מורכבות או חד-ממדיות והתשובות לדילמות הן המפרידות בין שני סוגי השמאל. למשל, הדילמה של פעילות בתוך המערכת (ה'ממסד') או פעילות מחוצה לו. את ההוויה, שקובעת חלק נכבד מהתודעה וההתנהגות, קובע במידה רבה ה'ממסד'. למשל: שינוי של מיליארד בתקציב יכול לקבוע להרבה אנשים תנאי חיים שיאפרו להם תודעה סולידרית יותר עם חבריהם בתוך ישראל ובשטחים. שינוי כזה אפשרי בעיקר דרך פעילות בתוך הממסד. אבל פעילות בתוך הממסד מהווה בדרך כלל מכה קשה לתודעה הרדיקלית של הציבור, מכיוון שהפועל מחויב בדרך כלל לפשרות שהושגו, ואינו רוצה, או שאינו יכול, לחנך את הציבור לחשיבה ביקורתית או לסימון אפשרויות טובות יותר, שהן הבסיס לרצון לשינוי 'שמאלי'. במובן זה משנה ההוויה פועל במקביל נגד שינוי התודעה.
דילמה דומה היא ההתלבטות בין פעילות 'מאקרו' לפעילות פעילות 'מיקרו'. למשל לעבוד בחינוך ישירות מול אנשים פירושו להשפיע באופן משמעותי על אופים והבנתם החברתית, אך בהכרח להגיע למעטים. לבחור לכתוב תוכנית לימוד שתגיע לרבים, פירושו איבוד המגע האישי וכן חוסר האפשרות לדעת כיצד יבינו אותה אותם אנשי החינוך שישתמשו בה. דילמה נוספת היא הדילמה של פעילות לטווח המיידי מול הפעילות לטווח הארוך. דוגמא רלוונטית היא שאלת התמודדותה של התנועה לתיקון ושויון חברתי בבחירות המתרחשות עלינו עתה (ואם לא תתמודד, השתלבות חלק מחבריה במפלגות אחרות), התמודדות שעלולה להקשות על בנייתה כאלטרנטיבה ארוכת-טווח, ומצד שני – כמה חבל להפסיד את ההזדמנות להעלות את עניני הצדק החברתי לשיח הציבורי.
הדילמות האלו נושאות בחובן קשיים אמיתיים: מי שיפעל בתוך הממסד, למשל, יכול להביא שינוי רחב הקף יותר ממי שפועל מחוץ לממסד (בדרך כלל), אך הוא מסתכן בטשטוש דרך, בהטמעות, והוא בודאי נדון לאפשרות מוגבלת של ביטוי עצמי מלא. הקשיים ההסברתיים של הפועל בתוך הממסד, עשויים להתגלגל לטשטוש עמדות שבהדרגה יהפך להעדר עמדות (במידה רבה זה מה שקרה בישראל, לזה רבים מאיתנו מתכוונים שכאן באמת אין שמאל בכלל). אם נפתור את הבעיה בכך שנפעל רק מחוץ לממסד, נפסיד השפעה נרחבת ביותר על המציאות, כי הרי החלטה משמעותית אחת של שר חינוך, ובודאי שר אוצר וכדומה משפיעה על תנאי החיים של תושבי המדינה הרבה יותר מכל מעשה או מאבק חוץ-ממסדי.
במה יבחר השמאל שאני קורא לו 'חד-מימדי'? הוא יבחר רק באחת משתי דרכי הפעולה (בישראל כיום: בעיקר בפעילות חוץ ממסדית). במה יבחר השמאל אליו אני רוצה להשתייך? בשני המעשים במקביל.
אם תבטיחו לא לצחוק אוכל להגן על טיעוני באמירה ש"צריך לפעול בתוך הממסד כאילו המחאה היא פרסה וצריך לפעול מחוץ למערכת כאילו הממסד כולו רשע". אבל כבר כשבן-גוריון אמר את מה שאמר ידעו חלק מחבריו שאילו דברים בעלמא. הקושי לשלב בין שני מישורי הפעולה הוא קושי אמיתי. אז מה עושים?
איך פועלים בשני מישורים?
אין מתכון לפעולה בשני המישורים במקביל. כל החוכמה כולה היא ראייה רחבה. למשל, היום, כאשר הגענו לתחושה שכבר אין יצוג מפלגתי לשמאל אמיתי אליו הציבור יכול להתחבר, נכון להקים תנועה פוליטית חדשה ולהקדיש לה את מירב המאמצים. בזמנים אחרים אולי הייתי חושב שצריך לפעול בעיקר בתוך המערכות הפוליטיות הקיימות. אין כלל עקרוני שיעזור לנו להחליט מהו המעשה הנכון בריקוד המורכב הזה בין שני מישורי הפעילות. הדבר נכון גם בהתלבטות בין המעשה קצר-הטווח לארוך, וכך גם בענין המיקרו והמאקרו (אם כי זה קצת שונה).
בעצם, יש נייר לקמוס אחד שיעזור לנו להבחין לפחות בין שני סוגי השמאל: בספרו 'הפוליטיקה בתורת מקצוע' טבע מקס ובר את המושגים 'מוסר הכוונה' ו'מוסר האחריות'. מושגים אלו יכולים לעזור לנו להבחין בין ה'חד מימדיים' ל'מורכבים': הראשונים יתמקדו בכוונות הטהורות שלהם, ואילו האחרונים יתלבטו בשאלה איזו פעולה נכונה יותר בכל זמן.
לשם המחשה אתייחס לשאלה של צדק חברתי בתוך החברה הישראלית אל מול הבעיה הפלסטינית. כאמור, לטענתי אין שמאל שאינו חושב שזכותם של הפלסטינים – וחובתנו שלנו – לפעול לחיים חופשיים. אבל, יש 'יונים' שישימו דגש על שאלת השטחים ויזניחו את המאבק לצדק החברתי בישראל. זה ידוע וברור, לכן גם קמה יסו"ד, ולכן גם תש"ח אומרת: להחזיר את המאבק החברתי למרכז הדיון, לא כטשטוש הפוך: העלמת הנושא הפלסטיני מחוץ ובתוך ישראל, אלא כ'תיקון' לחוסר פרופורציה קודם.
גם אחרי שעשינו את הבחירה להתמקד בחברה הישראלית ונגעי הכלכלה, עדיין עומדת השאלה: עד כמה להדגיש את נזקי האינתיפאדה לכלכלה הישראלית? לטעמי – השמאל המורכב, ישים דגש – בעת הזו – על נזקי המדיניות הכלכלית, ולא על נזקי כיבוש השטחים מכיון שזוהי זירת המאבק על המדיניות ועל התודעה הציבורית. נעשה זאת מכיון שהקושי הכלכלי הוא כלי הסברתי מצוין לענין קיצור שהותנו בשטחים; נעשה זאת כיוון שהנזק התודעתי ארוך-הטווח, נזק שאנחנו רואים אותו ממש בעיניים כאשר אף ישראלי לא מצליח להסביר את נזקי פרנקל-קליין ושותפיהם, נזק זה הוא הבסיס העיקרי להצלחתם.
אז איך מזהים את השמאל החד-מימדי? זה די פשוט, מי שהמציאות שלו תמיד פשטנית, טהורה ממורכבויות ודילמות הנ"ל, מי שמעדיף שיהיה יותר רע כדי ש"הציבור ילמד.." ועוד.. כולנו פגשנו את מי שבאופן מתמיד, פעם אחר פעם מתעקש למצוא את הפינה הכי רדיקלית להתחבא בה מפני האפשרות של השפעה על המציאות.כולנו פגשנו את מי שכל מה שמריח מממסד מחייב מיד התקפה מצידו, את מי שלא מסוגל לעשות שום הבחנה של רע ויותר רע, טוב ויותר טוב
.אפשר לומר, שמי שיתעקש לטעון, ובכל תוקף, שממשלת רבין היתה גרועה (או שיוסי שריד כשר חינוך, לעומת יצחק לוי) כמו ממשלת נתניהו הוא שמאל חד-מימדי, שהוא בעצם תנא מסייע לימין החד-מימדי!
דודי נתן עומד בראש עמותת 'קולות בנגב', חבר ביסו"ד וחבר קיבוץ פלמ"חים.