את המחקר כתב וולפגנג מרקל. עיבד, המליץ וביקר: אודי מנור.
וולפגנג מרקל, מדען מדינה, פרסם לאחרונה מחקר במסגרת 'פורום ישראל' הפועלת בחסות 'קרן פרידריך אברט'. הוא משווה בין שלושה מודלים של מה שהוא מכנה "קפיטליזם של רווחה": מודל של 'רווחה סלקטיבית' הפועל במדינות כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, בריטניה ואירלנד (להלן: המודל האנגלו-סכסי); מודל של 'ביטוח חברתי' המופעל במדינות כמו אוסטריה, בלגיה, צרפת, גרמניה, הולנד וגם איטליה (המודל האירופאי). מודל של 'שירותים חברתיים אוניברסליים מבוססי-מיסוי' המופעל בדנמרק, פינלנד, נורבגיה ושבדיה (המודל הסקנדינבי).
את הדיון בשלושת המודלים עושה מרקל באמצעות שני צירים תיאורטיים המתייחסים לשאלות של צדק חברתי: ציר אינדיבידאוליזם-קולקטיביזם החותך ציר חלוקתי-אנטי-חלוקתי. צירים חוצים אלו יוצרים ארבעה מרחבי פעולה. מרחב הפעולה הראשון קושר צדק חברתי למדינה התומכתבאינדיבידואליזם תוך שהיא נמנעת עד כמה שניתן מחלוקה מחדש של משאבים. זהו מרחב הפעולה שתואם את המודל האנגלו-סכסי. מרחב הפעולה השני קושר צדק חברתי למדינה התומכת באינדיבידואליזם דווקא על ידי חלוקה מחדש של משאבים. מרחב פעולה זה תואם את המודל האירופאי.המרחב השלישי גוזר צדק חברתי מקולקטיביזם השולל חלוקה מחודשת של משאבים; לדעת מרקל, מרחב כזה הוא בן-כלאיים בלתי-אפשרי, ולכן גם אין לו בסיס תיאורטי בהגות ימינו או בדבריהם של הוגי דעות קודמים. מרחב הפעולה הרביעי קושר צדק חברתי מנקודת מבט קולקטיביסטית במדינה התומכת בחלוקה מחודשת של העושר. מרחב פעולה זה תואם את המודל המתממש במדינות סקנדינביה.
מרקל מוסיף לחלוקה הזו לשלושה מודלים ומרחבי פעולה גם שמות של הוגי דעות 'ישנים' ו'חדשים' התומכים בכל אחד מהמודלים. ובכן, מודל 'הרווחה הסלקטיבית' האנגלו-סכסי (שתואם את מרחב הפעולה הראשון) הוא מודל שבו מצדדים ג'ון לוק איש המאה ה-18, ופרידריך הייק איש זמננו. מודל 'הביטוח החברתי' האירופאי (שתואם את המרחב השני) מקבל תמיכה תיאורטית מהגותו של ג'ון סטיוארט מיל איש המאה ה-19 וג'ון רולס איש זמננו. ואילו המודל הסקנדינבי האוניברסלי (שתואם את מרחב הפעולה הרביעי) הוא מודל שבו מצדדים הוגים כז'אן ז'אק רוסו איש המאה ה-18 ומייקל וולצר איש זמננו.
התוצאות הכלכליות-חברתיות של המודלים השונים מוצגות בטבלה הבאה:
| סקנדינבי | אירופאי | אנגלו-סכסי |
המודל |
| 7.2 | 7.1 | 13.6 [בארה"ב=19] | שיעור העוני באחוזים |
| 6.6 | 5 | 5.1 | הוצאה ישירה על חינוך (אחוז מהתוצר הגולמי) |
| 77.9 | 66.2 | 73.4 | כוח אדם מועסק (אחוז מהאוכלוסיה בגיל עבודה) |
| 7.8 | 7.9 | 8.9 | אחוז אבטלה |
| 74.1 | 56.5 | 63.2 | תעסוקת נשים (אחוז מהנשים בגיל עבודה) |
| 31.2 | 26.9 | 18.3 | הוצאה חברתית (אחוז התוצר הגולמי) |
| 7.3 | 9.1 | 4.6 | הוצאה ציבורית על פנסיה כאחוז מהתוצר הגולמי |
| 22.7 | 25 | 31.9 | מדד ג'יני נתוני 1994 [ככל שהמספר נמוך יותר חלוקת העושר שוויונית יותר] |
סקנדינביה כבר אמרנו?
התוצאות הכלכליות-חברתיות של המודל הסקנדינבי טובות יותר בכל הנושאים. כך, למשל, ניתן לראות שבארצות סקנדינביה שיעורי האבטלה והעוני נמוכים יחסית. לעומת זה, ההוצאות הציבוריות במדינות אלה, כמו גם ההוצאה על חינוך, הן גבוהות יותר; מה שמבטיח, כך ניתן לשער, רמת שירותים חברתיים וחינוך טוב יותר לתושביהן. יתר על כן, היחס בין מדד ג'יני לבין אחוז המועסקים מלמד על מתאם חזק בין שוויון לבין צמיחה, וזאת – בניגוד להצהרות ולהנחות המוצא של האידיאולוגיה הליבלריסטית-קפיטליסטית.
ולפני שנפרד, נוסיף בכל זאת מילת ביקורת – שהרי ללא ביקורת אי אפשר… מסקנתו האופרטיבית של מרקל, שלא במקרה לא מזכיר כלל מסורות חשיבה סוציאליסטיות – גם אם הוא מזכיר את הסוציאל-דמוקרטיה בהקשרו של וולצר – מסתכמת לרשימה של חמישה צעדים בהם על ממשלת-צדק חברתי לנקוט. לדעת מרקל, יש יחס היררכי בין חמשת הצעדים (כאשר הראשון הוא החשוב ביותר). ואלה הצעדים: צעד ראשון: פעולות למניעת עוני, כי עוני הוא לא רק עניין חומרי, אלא מתכון בדוק לחוסר מעורבות חברתית. צעד שני: פעולות להגברת השוויון והאיכות בחינוך, כי החינוך תורם הן לחברה מפותחת התלויה במידע ועיבודו, והן להעצמת הפרט. צעד שלישי: הגברת המעורבות בשוק העבודה, כי אבטלה היא לא רק בעיה חומרית, אלא משפיעה על איכות חייו הפסיכולוגיים של הפרט. צעד רבעי: הבטחת בטחון-סוציאלי המקושרת למדיניות של 'מרווחה לעבודה'. צעד חמישי: הפחתת הפערים בעושר ובהכנסה. לדברי מרקל, במדינה בה מתקיימים צעדים 1-4, הצעד החמישי מיותר. כלומר, מרקל טוען במפורש שאי-שוויון בעושר ובהכנסות אינו בלתי-צודק לכשעצמו, אלא רק במידה שהוא תורם להרחקה חברתית.
אבל, הקשר בין הפוליטיקה של אנשי 'הצעד החמישי' משני צדדיו (הצד העשיר אך גם הצד העני!) לבין הכלכלה של צעדים 1-4, הוא קשר ברור. מרקל עצמו מותח ביקורת על גישתו של הייק, שתמיכתו באינדיבידואליזם מבוססת על תיאוריה של צדק חברתי, הטוענת בפשטות שאין שום דבר צודק יותר בתיקון מכוון של עיוותי השוק שנעשו לכאורה באופן בלתי מכוון. אבל, למעשה,את מה שמרקל ידע לטעון כנגד הייק – התעלמותו מריכוז ההון, המונופוליזציה, הנאתו של ההון הגדול משירותים ציבוריים כמו תשתיות, חינוך, בטחון ובריאות – יש לטעון גם נגדו. שהרי מה משתמע מהטענה שהצעד החמישי מיותר בהינתן צעדים 1-4? משתמע מכך, שעל מדינה השואפת לצדק חברתי להתמקד במלחמה בעוני, שיפור החינוך, העמקת המעורבות בשוק העבודה ובחלוקה יעילה של משאבים סוציאליים, תוך התעלמות מודעת מחלוקת העושר. אלא שהנהנים מחלוקת העושר הלא שוויונית – ואלה יכולים להיות משני צדדיו של מדד ג'יני (כפי שמעידה פריחתה של ש"ס בישראל) – יעשו כל שביכולתם לשבש את צעדים 1-4. כלומר, כוחות פוליטיים המעונינים בשימור המצב הקיים (ואלה יכולים להיות נציגי העושר או העוני) משבשים את צעדים 1-4 כל עוד לא נעשה שינוי יסודי בחלוקת העושר. זו דרכה של פוליטיקה ואלה הם פני הדברים במקום בו לאנשים שונים יש עניין – כלומר אינטרס – לעצב חברה כך ולא אחרת. ולכן, צעדים 1-4 אינם מספיקים ללא שינוי בחלוקת העושר וההכנסה (צעד 5). המסקנה המתבקשת מובילה לצורך בפעולה מקבילה – ולא היררכית – בחמשת הצעדים. ואם בכלל היררכיה, אזי הפוכה לזו שמציע מרקל: קודם חלוקה שוויונית של עושר והכנסה, ורק בסוף מלחמה בעוני.
מתוך: Wolfgang Merkel, Social Justice and Social Democracy at the Beginning of the 21st Century, Friedrich Ebert Stiftung, Israel 2002