תגובה למאמרו של גדי טאוב, 'שמאל סוציאל-דמוקרטי או מדינת רווחה בתנאי שוק חופשי', חברה מספר 3.
צודק גדי טאוב בהכרתו שאין יסוד, היסטורי או אנליטי, להבחנה בין סוציאל-דמוקרטיה לסוציאליזם. רק הדיקטטורה הסובייטית והמפלגות הסוציאליסטיות שתמכו בה יצרו צורך רטורי באבחנה כזאת, בין סוציאליסטים אנטי-סובייטיים, נאמני הדמוקרטיה ('סוציאל-דמוקרטים'), לסוציאליסטים-כביכול תומכי הדיקטטורה ברוסיה. והצורך הרטורי ההוא פג, לשמחתנו, אחרי שנפטרנו מברית-המועצות.
גדי טאוב רוצה לנצל את ההבחנה בין שני המונחים לתכליות אחרות – להבחנה בין שמאל מוסרני, דבק באופוזיציה טהרנית ומתבדלת מהרשע הקפיטליסטי (ועוד מיני רוע), ובין שמאל מודע למגבלותיו וחותר לפעול במסגרת הקפיטליסטית הקיימת. זאת באמת הבחנה נכונה וחשובה לפוליטיקה של השמאל בן זמננו, מפני שהשמאל אכן סובל עכשיו מטהרנים פוסט-מודרניסטים שמרוכזים כל כולם בשיח ובתודעות ושומרים נפשם ממעורבות בחברה הממשית. אבל טאוב רוצה להעמיד על קווי ההבחנה בין שני המונחים גם הבדלה בין המקבלים את הסדר הקפיטליסטי לבין הרוצים לשנות אותו. ופה יש הטעיה – סוציאליסטים, סליחה: סוציאל-דמוקרטים ראויים לשמם לא מסתגרים מפני החברה הממשית בכל מקרה, בין אם הם שוללים את סדריה הקפיטליסטיים ומציעים חלופות לאותם סדרים ובין אם הם מסתפקים ב'קפיטליזם בעל פני אנוש', כמו טאוב; ובאותה מידה יש לאלה וגם לאלה מחלוקת חריפה עם ההסתגרות הטהרנית של הפוסט-מודרניסטים. אלה וגם אלה, סוציאל-דמוקרטים או סוציאליסטים בעלי עמדות שונות, מעוניינים לפעול בתוך הקפיטליזם ומתוך תנאיו ולא להסתפק בעצימת עיניים בתיעוב כדרכם של הפוסט-מודרניסטים.
על מה בעצם הויכוח?
לא על עצם ההכרח להציג תוכניות פעולה כלכליות יש ויכוח בין סוציאל-דמוקרט אנטי-קפיטליסטי שכזה לבין סוציאל-דמוקרט כמו טאוב, המקבל ללא עוררין ובאופן כוללני את תוקפו של עקרון המסחור של השוק. תוכניות פעולה כלכליות שיטפחו פרודוקטיביות הן הכרח גם לסוציאל-דמוקרט המבקש לערער את הסדר הקפיטליסטי. הן חיוניות למי שדוחה את ההנחה ששלטון ההון הפרטי על הכלכלה הוא תנאי לפרודוקטיביות ודוחה את ההנחה הגורפת שעקרון השוק הוא דרך ההסדרה היחידה של התפקודים הכלכליים-חברתיים. העמדה שלו תהיה סתם תרגיל מילולי אם היא לא תישען על הצעות כלכליות ישימות. גם מי שרוצה להיחלץ מן הסדר הקפיטליסטי מוכרח לפעול מתוך תנאיו. אבל בלי הנמקה זיהה טאוב בין הציווי התקף "דברו כלכלה" ובין ההנחה שהשוק הוא הזירה החברתית-כלכלית הבלעדית כמעט, כלומר ההנחה שהמסחר וההון הם בעלי מעמד עליון בהסדרה החברתית-כלכלית.
ומבחינה פוליטית הדיון של גדי טאוב בגיליון 'חברה' הקודם טשטש את קווי המחלוקת האמיתיים, המתאימים לזמן שלנו. אנחנו חיים ב'זמן הימין', כלומר בזמן של תבוסות חברתיות וכלכליות, והתבוסות מכתיבות קווי מתאר מסוימים לפוליטיקה במדינות הקפיטליסטיות. הייתי שמח מאוד אם העיקר בפוליטיקה בת זמננו היה מחלוקת בין סוציאל-דמוקרטים כמו טאוב, שמרוכזים בלעדית בהגנה על רשת רווחה חברתית, לבין סוציאל-דמוקרטים בעלי אופק אוטופי, אלה היודעים שעצם ההגנה על הרווחה החברתית בתנאי הקפיטליזם המאוחר לא תתכן בלי שהמגינים יחזיקו בתקווה מעשית גם לשנות את התנאים האלה מעיקרם. זה לא המצב בזירה הפוליטית-אידאולוגית הנוכחית. הוויכוח בין טאוב לבין סוציאל-דמוקרטים "קיצוניים" שכמוני הוא שולי בזירה הנוכחית, מפני שהימין המפרק את רשת הרווחה החברתית הוא הכוח המרכזי בה עכשיו ואצבעותיו ניכרות כמעט בכל תחומי החיים שלנו. עוצמתו מלכדת בהכרח את "שני הסוגים" של סוציאל-דמוקרטים, אם ייסלח המיון הגס הזה, ומחייבת אותם לשתף פעולה.
לכל מי שמכיר את הזירה האידאולוגית והפוליטית בת זמננו די ברור איפה עובר עכשיו קו התיחום הפוליטי הממשי – סוציאליסטים ימניים ושמאליים נמצאים ביחד מצדו האחד מול נצחונות הימין ומול התגברות התודעה הפוסט-מודרניסטית האופיינית ל'זמן הימין'. לא נוכל לריב בינינו עכשיו, בזמן של תבוסות, ובוודאי לא עם גדי טאוב, כותב שהתייצב נגד הזרם הימני בישראל כבר בשנות התשעים, כשמעטים בני דורו עשו את זה.
פעולה משותפת – למרות המחלוקת
אבל האמת היא שלא רק עכשיו שורטט קו התיחום הפוליטי כך שנכללו במחנה אחד סוציאל-דמוקרטים ימניים ושמאליים. תנאי הקפיטליזם המאוחר רק חיזקו מגמה ותיקה, אם כי בהקשר חדש של תבוסה. במחצית הראשונה של המאה העשרים מפלגות סוציאליסטיות רחבות באירופה המערבית דחקו לשוליים מפלגות ליברליות-פרוגרסיוויות. הן דחקו את מתחרותיהן גם מפני שהן הצליחו לשלב בשורותיהן חוגים ליברלים-פרוגרסיוויים, בעלי תפיסות קרובות ברוחן להצעות טאוב, וכך להרחיק אותם מן המפלגות הליברליות. הגיוס הפוליטי הזה הקנה אופי פוליטי רבגוני למפלגות הסוציאליסטיות הרחבות שהתפתחו באירופה. לכן הן כללו תמיד אגף ימני ואגף שמאלי (כך גם באותן ארצות שטאוב נושא את עיניו אליהן). בתקופות שונות היה אגף זה או אחר דומיננטי, כמידת שליטתו במנגנון המפלגתי ובאיגודים המקצועיים וכמידת יכולת הגיוס הפוליטי שלו. היום צריך לפעול להקמת מפלגה כזאת שוויכוחים על תוכניות ורעיונות בין אגפיה יוכרעו על פי מידת המעשיות במדיניות המוצעת ועל פי היכולת לשכנע. בכל אופן, כדאי לנו לשמור על אתוס של 'אנחנו' (סליחה על הקולקטיוויזם) – כלומר חשוב שהוויכוחים האלה יהיו בעלי אופי של ויכוחים פנימיים שמתקיימים בתוך מחנה פוליטי רחב משותף. עכשיו זה חיוני במיוחד.
כדי לשנות צריך אופק של תקווה
מצד שני, לא כדאי לטשטש את האופי העקרוני של המחלוקת, כי בירורה יכול לסייע לנו לקבוע עמדות פוליטיות. גדי טאוב מציג הנחות ריאליסטיות-שמרניות על טבע האדם הלא-משתנה ואף מעיר שלא ראוי שהוא ישתנה. הדברים ידועים, ויש להניח לזכותו שבמאמר כה קצר הוא לא שטח את עיקר נימוקיו. גם אני לא אוכל כמובן לקיים כאן את הדיון הזה ולנמק את העמדה הנגדית, את הטענה שיש לאדם יכולת לעצב את עצמו.
אבל המכשלה הפוליטית של ניתוחו בולטת מיד: טאוב לוקה במאמרו בדיוק במה שהוא מייחס לסוציאליסטים שמאליים, בחוסר מעשיות פוליטית. מאין יבוא כוח הגיוס הפוליטי שיקהיל אנשים סביב הקריאה להגן על 'מדינת הרווחה'? לא מכוח מצפון חברתי? הרי אנחנו עומדים מול הון בעל עוצמה פוליטית רבה ומתגברת; מאין יבוא הכוח הנגדי? אם נסמוך על אגואיזם, כרוח ההצעה השמרנית של טאוב, נקבל את התוצאה שהתקבלה בארץ האגואיזם הקדוש, בארץ האגואיזם האמור להיות רתום בלא-דעת למטרה מוסרית, הלא היא ארצות הברית – כלומר נקבל רשת רווחה פגומה ביותר גם בעיניו של טאוב. לכן ההתנערות שלו מכל אופק אוטופי היא עמדה לא מעשית מבחינה פוליטית. אי-אפשר להגן על 'מדינת הרווחה' בלי אתוס חברתי מוסרי, בלי תקווה.
יתכן שגדי טאוב טועה דווקא מפני שהעמדה שהוא חולק עליה נתפסת בעיניו כעמדת 'בעלי המצפון' שמתכחשים למציאות, כלומר כעמדה מוסרית סבילה של גינוי המציאות. אבל העמדה הנגדית איננה עמדה סבילה. היא עמדה של בעלי רצון פעיל לעצב את החברה על יסוד ההנחה שהחברה איננה יש טבעי פשוט, ולכן היא בת עיצוב. זו תקווה, מסוימת, מבוססת על חוויות אישיות וקיבוציות של בני-אדם. טאוב מתנער ממנה, ומציג את השאלה העגמומית איך בכל זאת ממשיכים הלאה ומיטיבים ככל האפשר – ויש לכבד את דבקותו במחויבות חברתית, כלומר במצפון חברתי, למרות עצב ההשלמה עם הסדר החברתי הקפיטליסטי.
אבל ההיסטוריה המודרנית דווקא הפגינה בבירור את העוצמה הרבה של התקוות האוטופיות של בני האדם, לרע אך גם לטוב. הפסימיות המורגשת בין שורותיו של טאוב מבטאת תחושה, אופיינית לשלהי המאה הקודמת, שאין ולא תהיה עוד השפעה לאותן תקוות אוטופיות "לשנות את העולם". אני לא שותף לתחושה הזאת. לדעתי היא נטולת אוריינטציה היסטורית ונשענת על הנחות פילוסופיות שגויות. אבל את הוויכוח הזה אי-אפשר להכריע באמצעות דיון תאורטי, מעניין ככל שיהיה, ולשם הכרעתו צריך לחכות ולהתבונן בחיים החברתיים הממשיים תוך כדי המאמץ שלנו לעצב אותם.
לעומת זאת אסור להתעכב באבחנה הפוליטית. אפשר להקדים ולקבוע עכשיו בבירור, שמבחינה פוליטית הייאוש מכל תקווה להיחלץ משלטונו המוחץ של השוק "החופשי" יעקר את היכולת לפעול באופן ריבוני בחברה, כי היכולת הזאת נשענת על ההנחה שאפשר לעצב את סדרי החברה ולבחור בין חלופות. ועיקור ריבונותם של בני האדם בחברה הוא תוצאה שטאוב לא מעוניין בה, אבל נקלע אליה בגלל הנחותיו השמרניות על טבע האדם ובגלל הייאוש הפוסט-מודרניסטי שהוא מאמץ. הייאוש הזה מנציח את עצמו, אבל הוא לא מוכרח לגבור. אין לו תוקף הכרחי, ותביעות החיים של בני האדם מחייבות לדחות אותו.