געגועי (לעיתון) למרחב
כל בוקר, כשאני מקשיבה לחדשות – מביא הרדיו מובאות מן העיתונים: 'ידיעות אחרונות', 'מעריב', 'הארץ'. אחריהם מן הביטאונים הדתיים: 'המודיע', 'הצופה', 'יתד-נאמן'. רק לנו, אין כל ביטוי.
פעם – היה עתון 'דבר', שהופיע לראשונה טרם נולדתי. אחר-כך נוספו 'על המישמר', ואחרון (חביב) 'למרחב'. כל אחד יכול היה לבחור את העיתון המבטא אותו ביותר. אני הייתי קוראת של עיתון 'למרחב' מיומו הראשון ועד יומו האחרון. זה היה – הטוב בעיתונים (אף שבימי החול היו בו ארבעה דפים בלבד).
למה היו לתנועת העבודה שלושה עיתונים? כי לכולם היה איכפת, היתה התעקשות על האידיאה והביטוי המדויק שלה. היתה אז תחרות על המילה הכתובה… עכשיו שממה. דממה. ב'הארץ' אפשר לקרוא דעות מעניינות בענייני הביטחון והשלום. אבל אני רוצה גם לשמוע על מצב החברה בישראל, ואין היכן לחפש.
אני רוצה לשאול: איך הפכה ישראל, שעם הקמתה היתה הארץ השוויונית ביותר בעולם, לארץ עם הבדלי המעמדות הגדולים בעולם המערבי? אני רוצה לשאול: איך שלושת 'העשירונים העליונים' בישראל גורפים לעצמם חלק כזה מן העושר – המונע משליש ילדי ישראל להגיע אל המינימום שיאפשר להם לגדול כבני אדם?
מי יקום למחות בשמנו, לחנך דור שיאבק, שיאמין שאפשר גם אחרת?!
בשביל להוציא לאור עתון יומי – צריך מימון. צריך תנועה חברתית שתוציא אותו לאור. תנועה כזאת איננה. עת לעשות, אך כיצד מוצאים 'נקודת ארכימדס', להתחלה?
מתנועת העבודה המפוארת נשארו 'כלים' פזורים: מוסדות רעיוניים כמו 'אפעל' ו'אהלו', תנועה קיבוצית המלקקת פצעיה, תנועות נוער המטפחות את היחד, אך יעד אין להן. ישנה 'ההסתדרות החדשה', כח יש לה והיא משתמשת בו לעזרה לעובדים. אך, מדעת ובמכוון אין לה דגלים. ישנם מאות-אלפי עובדים זרים, אין מי שיחבר בי העבודה ובין דורשיה.
עתון הוא שופר לתנועה אך באין כל תנועת עובדים, אין אנשים הגאים על היותם עובדים, אנשים הלוחמים למען תנועת העבודה ויעדיה, נגד עגל-הזהב, השולט לבדו בברק הופעותיו בתקשורת כולה.
מי ייתן לנו עיתון יומי כשופר, לחדש פניה של ישראל!