המטרות הסמויות מאחורי מדיניות גירושם של העובדים הזרים
העובדים הזרים אינם הקורבנות היחידים של כלכלת הגזל הרשמית. כולנו נפגעים ממנה.
בהחלטתו על הגברת קצב גירושם של העובדים הזרים ה"לא חוקיים", הכריז ראש הממשלה כי הפחתת מספרם תהיה נקודת אור למשק הישראלי ולמובטלים הרבים. שרים אחרים הלכו בעקבותיו. השר לבטחון פנים עוזי לנדאו אמר כי: "המשרד נענה לדרישתו של ראש הממשלה ונערך לבצע את המשימה, שהיא משימה חשובה להצלחת המהלך הכלכלי כולו, כלומר, להביא לפינוי מקומות עבודה לישראלים ולאכוף את החוק". הצרה היא שמדיניות הגירוש כבר הוכחה ככישלון מוחלט. במהלך 6 שנות גירוש חלה דווקא עלייה דרמטית במספר העובדים הזרים הלא חוקיים, ועקומת האבטלה המטפסת בתלילות מפחידה מוכיחה שהגירוש לא הרחיב את אפשרויות התעסוקה של ישראלים המשוועים לעבודה.
העסק הכי משתלם
שמירת החוק כהצדקה לגירוש היא בדיחה רעה. כבר בדין וחשבון שלו משנת 1998 חשף מבקר המדינה כי רוב המעבידים מפרים את החוק. אך כמה מהם הואשמו על הפרת חוק שכר מינימום? על החרמת דרכונים? על גביית כסף תמורת מתן העבודה? ומכמה מעבידים נשלל הרשיון להעסיק עובדים זרים במקרים הנדירים שבהם נתבעו והורשעו? התשובה ידועה. בכל הקשור לתפקידן באכיפת החוק על ישראלים המעסיקים זרים, רשויות החוק הן נוכחות-נפקדות. רשיון להעסקת זרים הפך בפועל לרשיון לנצל ולצפצף על החוק. מדוע הרשויות מזדעקות על העקרון החשוב של שמירת החוק רק ביחס לשהייה הלא חוקית של הזרים? ומדוע ממשיכה הממשלה במדיניות הגירוש הכושלת, ועתה אף מבקשת להגבירה "בלהט של מבצע צבאי"? האם ההחלטה מעידה על העדר מחשבה רצינית? האם זו תוצאה של אטימות? או של איוולת פוליטית?
קל להתפתות למסקנה זו ולחשוב שמדיניות הממשלה אינה הגיונית, אך כדאי קודם להביא בחשבון את המטרות הסמויות והלא מוצהרות מאחורי הדבקות במדיניות הגירוש הכושלת. אם נביט במרוויחים ממנה נבין שלמדיניות זו דווקא יש הגיון, אם כי מעוות. המרוויחים מן הגירוש הם אליטה דקה של מעבידים המורכבת מן הקבלנים והחקלאים הגדולים, שנציגם יושב בכסא ראש הממשלה. אין פלא שיו"ר התאחדות הקבלנים בירך על הגברת הגירוש ואף הציע לממשלה סיוע במימונה. אם לשרון באמת היה אכפת מן העובדים הישראלים (ומאלה שהפכו למובטלים) כפי שהצהיר, הוא היה חושב איך לשקם את שוק העבודה ומתחיל בדוגמה אישית, כלומר מוותר על העובדים הזרים בחוותו ומעסיק ישראלים. אך במקום זאת הממשלה מאשרת למעבידים בדלת האחת אספקה שוטפת של עובדים זרים חדשים – טרף קל במיוחד לניצול מקסימלי – ובדלת השנייה היא מסלקת עבורם את "הברחנים", כלומר את אותם עובדים שהעזו לדרוש את הזכויות המועטות המגיעות להם לפי חוק ולהתקומם נגד שעבודם. יתרה מכך, את הזרים החדשים לא צריך אפילו לנצל בעבודה, כי עצם הבאתם מתפיחה את כיסיהם של המעבידים, חברות כוח (האדם), וה"מאכערים" למיניהם. תעשיית "יבוא" הזרים היא אכן "העסק הכי משתלם", כפי שהודה שר העבודה בניזרי.
עובדים ומחפשי עבודה
הנפגעים מכלכלת הגזל אינם רק העובדים הזרים עצמם, אלא כלל העובדים בישראל, ובמיוחד העובדים ברמות השכר היותר נמוכות וכמובן המובטלים. המדיניות כלפי העובדים הזרים מבטיחה ששוק העבודה ימשיך להתדרדר מבחינת תנאי העובדים ושכרם. ישראלים רבים כבר מתקשים להשתלב בו. הגידול המדאיג במספרם של המשתכרים שכר נמוך משכר מינימום ושל עובדי חברות כוח (אדם) הם דוגמאות מוחשיות להשפעותיה של כלכלת הגזל על העובדים הישראלים. המדיניות הרשמית מגבירה את הלחץ עליהם בתנועת מלקחיים: בתוך שוק העבודה באמצעות הזרים, ומחוצה לו באמצעות החמרות בקריטריונים לזכאות לדמי אבטלה, ובכוונה להפריט את שירות התעסוקה במקום להבריא אותו. כל זה מלווה במתקפה על כל המובטלים, המוצגים כמי שבטלנותם אומנותם.
שרון וממשלתו רוצים שנחשוב שמדיניות הגירוש היא מדיניות לאומית שמטרתה לשמור על טוהרה של ישראל כמדינה יהודית. הם משווקים את מדיניותם כחלק ממסע פרסום של "קנו כחול-לבן", המיועד להגן על המשק הישראלי ועל עובדיו לכאורה. אך המדיניות ביחס לעובדים הזרים והגירוש בפרט, היא מדיניות מעמדית פר-אקסלנס המשרתת רק את האליטה הקטנה אך רבת העוצמה, שהונה וכוחה נובעים במידה רבה מניצול מחפיר של מצוקת הזרים. המחיר הכבד שמשלם כלל הציבור על-כך, אינו רק כלכלי.המדיניות כלפי הזרים מאיימת על ערכי החברה הישראלית ועל בסיסה המוסרי. היא מערערת עקרונות יסוד דמוקרטיים ושמה ללעג את שלטון החוק. במדיניותה הפסולה, הממשלה גם מלבה במו ידיה אוירה של שנאת זרים. אם נבין שכולנו קורבנות של כלכלת הגזל שמנהלת הממשלה, אולי נפנה את התסכול המוצדק שלנו לכתובת המתאימה.