לפני כחודש חגגתי את יום הולדתי. מלאו לי שלושים וארבע שנים. בשנים האחרונות נהגתי להתבדח שתהיה לי לפחות סיבה אחת לשמוח כשימלאו לי שלושים וחמש: בגיל זה המוסד לביטוח לאומי יראה בי אדם בוגר, ובמקרה שאפוטר יראה בהשכלתי ובנסיוני המקצועי גורם שאין להתעלם ממנו.
את לימודי – ארבע שנים במכללה גבוהה, מהמובילות בארץ בתחום העיצוב – סיימתי לפני שמונה שנים. זו מכללה מבוקשת ומכובדת, אבל לא-אקדמית (בגלל תככים ומאבקי-כוח לא-ענייניים). התחלתי ללמוד מלאת מרץ ואופטימיות. היה לי חשש קל מן העובדה שלא אקבל תואר אקדמי לאחר ארבע שנות לימודים. אבל ידעתי שבתחום העיצוב הסיכויים למצוא עבודה ולעסוק במקצוע נקבעים לפי תיק העבודות והמוניטין של המוסד שלמדת בו.
מה שלא ידעתי אז, היה שעניין המעמד של לימודי ושאלת התואר יעלו בכל מפגש עם הבירוקרטיה של לשכת התעסוקה. אנשי לשכת התעסוקה והמוסד לביטוח לאומי מתייחסים אלי כאל אדם חסר השכלה ונטול מקצוע.
חוק הביטוח הלאומי – שינויים ו"שיפוצים"
בפעם הראשונה שפוטרתי ונזקקתי לדמי אבטלה, התברר לי ששינו את 'חוק הביטוח הלאומי' וחלו בו מספר קיצוצים.
באחד הסעיפים של גירסתו "המשופצת" – המנוונת – של החוק, החמירו בשנת 1990 את הגדרת המושג עבודה "מתאימה" לצעירים עד גיל שלושים-וחמש. נקבע שהם חייבים לקבל כל עבודה גם אם אינה תואמת את מקצועם השכלתם או הכשרתם. מובטל שסירב לקבל עבודה שהוצעה לו, נשללה זכותו לדמי אבטלה במשך תשעים ימים.
במשך השנים המשיכו לחבוט בחוק מכאן ומכאן, כדי להפחיד את ה"פרזיטים".
בין השינויים הרבים נקבע, בשנת 1998, כי מי שיסרב לקבל עבודה מתאימה, כהגדרתה בחוק, יופחתו שלושים ימים מימי זכאותו לדמי אבטלה. בשנת 2000 קוצצו זכויותיהם של מובטלים צעירים, בני פחות משלושים-וחמש,המפרנסים פחות משלוש נפשות (שאין להם 'שלושה תלויים'):משך זכאותם לדמי אבטלה קוצר מ-138 ל-100 ימים. אלו רק מעט מהקיצוצים שהונהגו בחוק בעשרת השנים האחרונות.
ואם חלה שחיקה כל כך גדולה בביטוח, מדוע אנחנו עדין משלמים את אותו אחוז ממשכורתנו? מדוע אנחנו מקבלים כל כך מעט תמורת אותו תשלום? וכיצד קשורה לכל הסיפור העובדה שאינני בעלת תואר אקדמי?
"השיפוצים" בחוק אמנם חלים גם על לשכות התעסוקה של אקדמאים, אך ידוע לי בודאות שהרשויות נוהגות כאן איפה ואיפה. בלשכות המיועדות ללא-אקדמאים מקפידים על יישום ההחמרות שתיארתי, ולעומת זאת בלשכות של האקדמאים לא מקפידים עליהן ומאפשרים למובטלים "לחתום" ולקבל דמי אבטלה במשך כל תקופת הזכאות, כל עוד אין לפקיד הצעה רלוונטית התואמת את מקצועו או השכלתו של המובטל.
כל התעודות והדיפלומות שהצגתי לפקיד התעסוקה לא עזרו לי, גם לא העובדה שאני בעלת תעודת הוראה ממשרד החינוך. לאחר חודשיים בדיוק הוא הפנה אותי לראיון למשרת קופאית. התמזל מזלי ובדיוק באותו שבוע מצאתי באופן עצמאי עבודה שתאמה את ציפיותיי. וכדי שלא אובן לא נכון: אין בי טיפת זלזול למשרה זו או אחרת, ועמדתי אינה נובעת מהתנשאות, אך מאחר שיש לי מקצוע והשכלה שהשגתי בעמל רב, לאחר ארבע שנות לימוד קשות, הרגשתי שהמערכת המאגדת בתוכה את לשכת התעסוקה והמוסד לביטוח לאומי אינה מנסה למצוא פתרונות למובטלת כמוני, אלא פועלת כדי לנער אותי מתוכה.
המוסד לביטוח לאומי ולשכות התעסוקה חדלו להיות מנגנון שמסייע למובטלים לעלות בחזרה למסלול העבודה והפכו למנגנון הנלחם במובטלים ורואה בהם פרזיטים.במשך שנות עבודתי, שילמתי כל חודש למוסד לביטוח לאומי אחוז מסוים ממשכורתי, כדי שאהיה מוגנת במקרה של פיטורין. זו מטרתו המקורית, ו"השיפוצים" התכופים בחוק מרוקנים אותו מתוכנו. אני לא מתכחשת לעובדה שקיימים גם נצלנים שמרמים את המערכת ויוצרים חזות כוזבת של זכאות לקבל דמי אבטלה, אבל ישנן דרכים יעילות להלחם בתופעות אלו ואין להעניש בגללן את כל ציבור המובטלים.
הממשלה והמובטלים
מדהימה במיוחד ההתייחסות הצינית של גורמים בממשלה למובטלים בישראל 2002. במקום לנסות להילחם באבטלה, הממשלה נלחמת באופן שיטתי במובטלים ומנסה לשחוק עד עפר את הדימוי הציבורי שלהם ולסאב אותם בעיני כלל הציבור – מעין "עליהום" כולל.
הייתי עדה לנסיון כזה באחת מתוכניות האקטואליה ששודרו לאחרונה ועסקו באבטלה הגדלה. אחד המשתתפים בדיון היה שר העבודה והרווחה אלי ישי. הוא כמובן שם דגש מיוחד על אנשים שדורשים דמי אבטלה או הבטחת הכנסה ובמקביל עובדים באופן לא חוקי. ישי ניסה לזעזע את הצופים בנתוני התופעה שהיו בידיו מנסה להסיט את תשומת ליבנו מהעיקר – מהאבטלה הגדלה ומאוזלת ידה של הממשלה, מכשלונה ביצירת מקומות עבודה. בתוכנית ההיא שודרה כתבה על כמה פועלי בניין קשי-יום שעובדים באופן לא חוקי, למרות שהם מקבלים הבטחת הכנסה מהמדינה. פועלים אלו אמורים לעורר את זעמם של הצופים, ואני בטוחה שהמטרה הושגה במידה רבה. סליחה שלא כעסתי ולא הזדעזעתי. סליחה שהזכרתי לעצמי שפועלים קשי-יום אלה מתקשים להתקיים מהסכום הפעוט של הבטחת ההכנסה המשולמת להם, והסכום הנוסף שהם מרוויחים בנסתר מהרשויות בוודאי לא העשיר אותם; לא בטוח שהוא יאפשר להם לעבור את החודש בכבוד. ישי מנסה להסיט את עינינו מהעיקר: במקום לנסות ולטפל בצורה אמיתית ויסודית באבטלה, הוא מנסה להלחם במובטלים על ידי הצגתם כאילו הם ציבור של אנשים עצלים, רמאים ופרזיטים ולכן יש לצמצם את זכויותיהם.
אני חייבת להודות, שגם בי עלה הרצון העז לרמות את המערכת. אם זוהי מערכת האמורה לדאוג לתעסוקתי ומפנה אותי לאחר תקופה של חודשיים, תקופה קצרה לכל הדעות, למציאת עבודה חדשה, לעבודה שאינה תואמת את השכלתי, כישורי וניסיוני המקצועי. מדוע שלא אסלף מעט את האמת כדי לזכות בזכויות המגיעות לי כאזרחית במדינה מתוקנת?
לדעתי, השחיקה המתקדמת בחוק ביטוח הלאומי, והעובדה שהוא אינו עונה יותר לצרכיהם של המובטלים, יוצרות גידול במספר המקרים בהם נתפסים המובטלים בניסיון להתחמק מהפנייתם לעבודות. ראש הממשלה בכבודו ובעצמו התייחס למצוקת האבטלה באמירה "שינקו כבישים!" זה הפתרון למצוקת המובטלים. האם לא היינו שם לפני חמישים שנה? האם לא עלו הורינו לארץ כשהמדינה היתה בחיתוליה ועבדו בכל עבודה שהיתה כדי להיות שותפים בבנין הארץ ולהעניק לילדיהם מקום טוב לחיות בו? האם לא השתנה דבר מאז, במשך חמישים שנה? אז אולי כדאי שראש הממשלה יתנסה בניקוי כבישים תחת מרותו של קבלן, ללא תנאים סוציאליים ובשכר מינימום.
התבטאויותיהם של ראש הממשלה ושר העבודה מתווספות למאבק ארוך ורב שנים שממשלות ישראל מנהלת נגד המובטלים, במקום להיאבק נגד האבטלה.
ההצעות החדשות לשינויים בחוק כוללות חיוב המובטלים להתייצב בלשכת התעסוקה שלוש פעמים במקום פעם בשבוע. המהלכים האלו מדהימים מכיוון שבבסיסם מונחת ההנחה שהחמרת התנאים תקטין את אחוזי האבטלה. אין פה ניסיון אמיתי להקטין את מצוקתם האמיתית של המובטלים – מנסים רק להקטין את ייצוגם הסטטיסטי.
במצב כזה, אולי פחות ופחות מובטלים יהיו רשומים בלשכת התעסוקה כדורשי עבודה. המערכת תפלוט אותם מתוכה והם לא יכללו בסטטיקה הרשמית – אבל הם עדיין יהיו מחוסרי עבודה כל עוד לא ייוצרו עבורם מקומות עבודה. אחריותה ותפקידה של הממשלה הן למנוע אבטלה וליצור מקומות עבודה, ולא לתקוף את המובטלים, להמאיס אותם על הציבור ולפגוע בזכויותיהם הבסיסיות.
ואחזור לענייני הפרטי – המגמות האלו הן שהביאו גם לכך שהיחס לאדם כמוני, למי שרכש השכלה במוסד שאינו אקדמי, הוא יחס מפלה ולא הוגן.
עד שאגיע לגיל שלושים-וחמש בוודאי שוב "אפגר" אחרי החוק בכמה שנים. אולי הפעם הממשלה תחליט שמפוטר בן שלושים-וחמש במדינת ישראל של שנות האלפיים אינו מבוגר דיו כדי שיאפשרו לו לממש את השכלתו ואת נסיונו המקצועי…
[איריס דוידי, תל אביב]