הפרטת שירות התעסוקה – התנערות המדינה מהזכות לעבודה של תושביה
צוות מעמותת 'מחויבות לשלום וצדק חברתי'
לאחרונה נשמעים קולות רבים הקוראים להפרטת שירות התעסוקה. קולות אלה מייצגים עמדה הגורסת כי יש לצמצם את מעורבותה של המדינה בחיי התושבים והאזרחים ולתת לכוחות השוק – היד הנעלמה – לכוון את הנושאים החברתיים והכלכליים בישראל. אל אבירי ההפרטה הצטרפו גם הליברלים הטוענים כי טובתו של הנושא – מציאת מקומות עבודה עבור המובטלים – מחייבת את הפרטת השירות. קו מחשבה כזה סותר את הזכות לעבודה מתאימה בשכר הולם, שהיא אחת מזכויות האדם הבסיסיות. על המדינה, באמצעות מוסדותיה השונים, להבטיח זכות זו ולא להתנער ממנה.
קיומו של שירות תעסוקה ציבורי הנותן שירותיו חינם לכל תושבי ואזרחי המדינה הוא אות וסימן כי המדינה מכירה באחריותה כלפי האזרח בכל הקשור למציאת מקום עבודה. יתר על כן, בחוק שירות התעסוקה והנהלים מוגדר בפירוש כי שירות התעסוקה יפעל למציאת עבודה מתאימה לדורשי העבודה וזאת מתוך הכרה במשמעות העבודה בחיי האדם.
אכן, ישנם כשלים רבים בתפקוד שירות התעסוקה ועבור רבים הפכה לשכת התעסוקה ל'לשכת האבטלה' – המקום אליו מגיעים כדי לחתום ולקבל דמי אבטלה ולא כדי למצוא עבודה. אך מכאן ועד לדרישה לסגירת השירות – המרחק רב.
מה הקורה בשרות התעסוקה?
הטענה הנשמעת תדיר היא: מאחר ושירות התעסוקה אינו מתפקד כראוי כדאי לסגור את השירות כגוף ציבורי בזבזני ולא פונקציונאלי ולהפריט את השירותים עליהם הוא אמון. על מנת להתמודד עם העמדה הגורסת כי יש לסגור את שירות התעסוקה, מן הראוי לשאול מדוע השירות אינו מתפקד. האם נדון כל שירות ציבורי לכישלון או שמא יש יד מכוונת הדוגלת בפתרון 'היד הנעלמה'?
במחקר שנערך במחלקת המחקר של הכנסת התגלו הנתונים הבאים:
שירות התעסוקה מפעיל 95 לשכות ברחבי הארץ. בשנת 2001 אוישו בשירות התעסוקה 871 משרות, מתוכן 696 משרות שטח. באותה שנה טופלו בלשכות התעסוקה למעלה מ-500,000 דורשי עבודה.
לפי נתוני השירות, המחזור השנתי של דורשי העבודה המגיעים ללשכות התעסוקה גדל מ- 203,000 דורשי עבודה בשנת 1980 ל- 391,000 דורשי עבודה בשנת 2000. בשנת 1986 טיפל כל פקיד בממוצע ב- 28 דורשי עבודה ביום. בשנת 1998 טיפל כל פקיד ב- 66 דורשי עבודה ביום, ואילו בשנת 2001 טיפל כל פקיד ב- 78 דורשי עבודה מדי יום. גידול של 280% בעומס לפקיד ב- 15 השנים האחרונות. כלומר לשכות התעסוקה מטפלות במספר הולך וגדל של דורשי עבודה מדי חודש. האם לשירות אמצעים תקציבים לכך?
בבדיקה שנערכה התברר כי התקציב שירות התעסוקה לדורש עבודה ירד ב- 71% במהלך 15 השנים האחרונות. בשנת 1986 עמד תקציב השירות על 242 ש"ח לדורש עבודה ובשנת 2001 עמד התקציב על 72 ש"ח בלבד לדורש עבודה. כלומר השירות מטפל ביותר ויותר דורשי עבודה עם פחות ופחות אמצעים.
נתוני משרד העבודה מצביעים על מגמה מדאיגה של התארכות משמעותית של תקופת האבטלה. בשנת 1980 משך האבטלה הממוצע לדורש עבודה עמד על 16.3 שבועות בלבד בעוד שבשנת 2000 משך האבטלה הממוצע לדורש עבודה עמד על 25.9 שבועות. משמעות נתון זה, בצירוף עם גל הפיטורים בשנתיים האחרונות, הוא התגברות העומס על הלשכות מאחר והלשכות נאלצות לטפל זמן רב יותר בכל דורש עבודה.
המסקנה היחידה מנתונים קשים אלה היא כי ממשלות ישראל פעלו בעקביות ל"ייבוש" שירות התעסוקה מכוח אדם ומתקציבים.
במקביל, בוטלה חובת הזיקה, שחייבה כל מעסיק לשכור עובדים דרך שירות התעסוקה, ולכן שירות התעסוקה מצוי בתחרות קשה עם לשכות כוח אדם פרטיות הפועלות לפי שיקולי רווח והפסד. גם השימוש במונח מובטל המגיע מהמילה "בטל" מכוון. האנשים המגיעים לשירות התעסוקה אינם בטלנים, אלא הם דורשי עבודה.
לשכות עבודה פרטיות
בניגוד גמור לתמונה אותה מנסים לצייר במשרד האוצר ולעיתים קרובות גם במשרד העבודה והרווחה, רוב דורשי העבודה מעדיפים לעבוד ולא לקבל דמי אבטלה.
כאשר הוקם שירות התעסוקה בשנת 1959 הוא הוקם מתוך ההכרה כי חובת המדינה כלפי אזרחיה ותושביה כוללת גם עבודה מתאימה ושכר הולם – כפי שעולה גם מחוק שכר המינימום (שביטולו עומד גם הוא בתור על שולחנם של אבירי ההפרטה והשוק החופשי). שירות התעסוקה מטפל גם בדורשי עבודה שאינם קלים להשמה. השירות חייב על פי חוק לטפל בכל דורש עבודה הפונה אליו ללא קשר לזכאותו של האדם לדמי אבטלה. השירות מטפל גם במבחני התעסוקה של מקבלי הבטחת הכנסה שביניהם רבים שאינם מסוגלים לעבוד מסיבות שונות.
הלשכות הפרטיות מקבלות רק את מי שהן רוצות – רק את הקלים להשמה. עבור שירות התעסוקה הלקוח הוא דורש העבודה, עבור הלשכות הפרטיות הלקוח הוא המעסיק – ודרישתו של המעסיק למקסימום עבודה תמורת מינימום תשלום עומדת כנר לרגלי עובדי הלשכות הפרטיות.
אם כך, הטענה הנשמעת תדיר כאילו המסקנה ההגיונית המתבקשת מהליקויים הקשים בתפקוד שירות התעסוקה היא הפרטת השירות וסגירתו כשירות ציבורי מוטעית. הפרטת שירות התעסוקה משמעותה התנערות המדינה מהאחריות המוטלת עליה למציאת מקומות עבודה לתושביה ואזרחיה. הפרטת השירות תביא לפגיעה מידית בשכבות החלשות. משיקולי רווח והפסד לא יפתחו לשכות פרטיות באזורים מרוחקים גאוגרפית – במקומות אלה אין כמעט הצעות עבודה. בנוסף – יוערמו קשיים ומכשולים רבים על מקבלי הבטחת הכנסה והבלתי ניתנים להשמה מאחר והם אלה הנשארים לאורך זמן במערכת ולכן גם עולים לה יותר. ובעיקר יהיה בכך אות וסימן כי שוק התעסוקה אינו באחריות המדינה.
איך לשפר את המצב?
היום יש מקום לערוך שינויים רבים במבנה שירות התעסוקה. פיצול האחריות בין שירות התעסוקה לביטוח הלאומי אמנם אינו יעיל והוא פועל לרעת דורשי העבודה. אולם, הטענה כי יש להעביר את הטיפול כולו לידי הביטוח הלאומי מצביעה על תפיסה המתייחסת אל דורשי העבודה כאל בטלנים שכל רצונם לקבל תמיכה כספית חינם מהמדינה, בהתעלם מזכותם הבסיסית לעבודה. זו אינה הדרך.
הדרך היא הבראת שירות התעסוקה. זו דרך ארוכה והיא דורשת רפורמה מקיפה:
– יש לאחד את כל המערכות המטפלות בדורשי העבודה תחת קורת גג אחת.
– יש להוסיף שירותים של תמיכה נפשית וליווי של דורשי עבודה בעת חזרתם למעגל התעסוקה.
– יש להפנות את כל הצעות העבודה הממשלתיות והציבוריות קודם כל אל שירות התעסוקה.
– יש ליצור מערך הכשרה מקצועית פנים מפעלי המבטיח ללומדים מקום עבודה וליצור מערכת של תמריצים למעסיקים הפונים לשירות התעסוקה.
– יש להרחיב את מערך ההכשרה המקצועית ולעדכנו.
כל רפורמה דורשת השקעה תקציבית משמעותית. בימים של אבטלה גואה ומיתון עמוק אין לסגור שירותים ציבוריים אלא דווקא להגדיל אותם.
בנושא זה, ממש כמו בנושאים חברתיים אחרים יש למדינת ישראל גם מחויבות בינלאומית כלפי העולם הנאור. מחויבות זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בהצטרפותה של ישראל לארגון העבודה הבינלאומי ובחתימה על האמנה לזכויות כלכליות חברתיות ופוליטיות ובכלל זה הזכות לעבודה הולמת בשכר הוגן.
נכתב על ידי צוות מעמותת 'מחויבות לשלום וצדק חברתי'