להשקפות שמאליות יש נטיה לתפוש את עצמן קודם כל דרך המצפון. הן מציירות לעצמן את מתנגדיהן מן הימין החברתי לא כהשקפת עולם שיש לה עמדה מוסרית, אלא כסוג של אגואיזם, שלטונם הציני של פליטוקרטים, של כלכלנים ושאר משרתיהם של האליטה הכלכלית. מולם עומד רק המצפון השמאלי, עם דאגתו לשיוויון.
החלוקה הזאת מזיקה בעיקר לשמאל. אנחנו בשמאל נוטים להתרכז במצפון, בציור האופק הערכי שאליו יש לשאוף, ומדברים מעט מדי על כלכלה. הימין ידבר על היצע וביקוש, שיעורי ריבית, תמריצים ויעילות, ואנחנו נצטרף לדיון רק כדי למחות על האבטלה, על הקיצוצים בשירותי הרווחה בזמן עונת התקציב, או על העוני בזמן עונת פרסום נתוני הביטוח הלאומי. אבל גם אנחנו צריכים לדבר על התוצר הלאומי ולא רק על חלוקתו. לא ייתכן לצמצם את עצמנו לתחום המצפון ואת ההתמחות בניהול מכונת הכלכלה להשאיר לימין. אנחנו צריכים הצעות כלכליות מפורטות, ממשיות. אנחנו צריכים כלכלנים, לא רק התמצאות כללית במוספי הכלכלה. יש כלכלנים שהשקפתם החברתית היא שמאלית, ויש צורך דחוף שהם ידברו גם בפורומים שלנו, לא רק בפורמים המקצועיים.
השוק החופשי – מגרשו של היריב?
נדמה לי שאחת השאלות המרכזיות שאנחנו צריכים להשמיע בהן עמדה פחות מגומגמת היא שאלת השוק החופשי. מה שאומרים כלכלנים ימניים על תמריצים, בעלות, תחרות ויעילות הוא לא כולו כוונה רעה ושלטון פלוטוקרטי, לא כולו תעמולה. השוק החופשי הוא עובדה בחיינו. וחוסר נכונותנו להכיר בכך שכלכלה מנוהלת לגמרי היא לא אופציה (ולעניות דעתי גם לא בהכרח אופציה רצויה)מנטרל את יכולתנו להשפיע במסגרת המצב הקיים. כל עוד אנחנו נמנעים מהצעות שמאליות במסגרת כלכלת השוק, מתוך מין סרוב לשחק, כביכול, במגרשו של היריב, אנחנו דנים את עצמנו לחוסר רלוונטיות. מה שמבדיל את המושג סוציאל-דמוקרטיה היום מהמושג סוציאליזם, הוא בדיוק זה: הרצון לבנות מדינת רווחה אפקטיבית במסגרת השוק החופשי.
יכול להיות שהמושג 'סוציאל דמוקרטיה' עצמו הוא לא המוצלח מכולם. הוא לא מוצלח אנליטית, כוון שהסוציאליזם התכוון להיות דמוקרטי ממילא. הוא לא מוצלח היסטורית שכן גם מפלגות מרקסיסטיות קראו לעצמן סוציאל דמוקרטיות. אבל הוא הפך לתווית שמסמנת היום משהו קרוב יותר להולנד מאשר לקיבוץ. הוא מסמן במפה הפוליטית של העכשוית את הכיוון המערב אירופי, את ההשקפה המכירה לא רק במרכיבים כלכליים של שוק חופשי, אלא גם בכוחה של האמביציה בחיים החברתיים, ברצון של בני אדם גם באי-שיוויון, ביעילותה של תחרות, ביתרונותיה ובבעיותיה של בעלות פרטית. אי הכרה באלמנטים האלה דוחף את השמאל לעמדה שבה הוא מצביע על האופק הרצוי של שיוויון ומתעלם מהתנהגותם ורצונותיהם של בני אדם ממשיים.
תחרות – לא מילה גסה
האמביציה שמניעה שווקים לצמיחה, מתפרנסת מתחרות, מהנטיה שיש בנו לא רק להגיע להישג אלא גם להגיע להישג גדול יותר משל זולתנו. שכן הרצון הממשי של בני אדם להצליח ולהתעשר הוא לא הרצון להגיע לרמת חיים מסויימת, אלא, כפי שאיבחן תורסטיין ובלן כבר לפני מאה שנה, הרצון להגיע לרמת חיים גבוהה משל אחרים. את התחרות הזאת מותר וצריך לרסן, אבל מתברר שבני אדם מאד לא רוצים שייקחו מהם את האפשרות הזאת. לכן הם משחקים כדורגל, לכן הם מתאמצים בעבודה גם כשהיא לא נותנת הרבה סיפוק, לכן הם מקנאים. אלה לא דברים שאפשר או צריך להתעלם מהם, והשאלה איך מתעלים אותם, לא איך מסובבים להם את הגב בבוז, היא שאלה קריטית גם בשבילנו. שאלות כמו תחרות בעידן תאגידים, מרטיקרטיה ושאיפה אישית למצוינות בשוק העבודה צריכות להיות גם שאלות שלנו.
כשאנחנו מציעים שיוויון לחלשים ולעניים, אנחנו מתעלמים מהעובדה שרבים מהם לא רוצים לבטל את המעמד הבינוני אלא להצטרף אליו; רבים אינם רוצים לקדם את האינטרס המעמדי אלא לעבור ממעמד למעמד, להתקדם בתוך מעמד וביחס לאחרים. יש דחף חזק שהוא אנטי שיוויוני, והדחף הזה הוא לא נחלתם הבלעדית של האליטות והעשירים, אלא גם נחלת העניים והחלשים. אנחנו יכולים לקרוא לזה תודעה כוזבת, אבל אם זה אכן כוזב, לא מצאנו דרך אפקטיבית להיפתר מהכזב הזה, ולכן יש ספק עד כמה האחיזה ברעיון התודעה הכוזבת מקדמת אותנו. להיפך, היא עוזרת להסתיר מעיננו את העובדה שתמריצים הם אכן אלמנט מרכזי בכלכלה מפותחת, ושבזכותם השוק הוא גם הצלחה כלכלית עצומה. רתימת הדחף לאי-שיוויון ליצור להעצמת עושרן של אומות התבררה כמנוע אפקטיבי להפליא, והעובדה הפשוטה של ההצלחה היא טיעון שקשה מאד, שלא צריך, להתעלם ממנו. כל זה מעורר הרבה שאלות: איך לרסן מונופולים? איך לארגן איגודים מקצועיים בתנאים החדשים? איך רותמים את האיגודים החזקים לאיגודים החלשים באופן כזה שעובדי חברת החשמל יוכלו להפעיל כוח גם בשירות פועלי הטקסטיל בעיירות הפיתוח? וחשוב אולי יותר מכל השאר – איך מרסנים את השפעותיו של הון פרטי על הפוליטיקה?
אלטרנטיביות סוציאל-דמוקרטיות בשוק תחרותי
אנחנו יכולים לתפוש את עצמנו כשומרי השלהבת הקדושה של ערך השיוויון המושלם, כת מבודדת שמשמרת את הבשורה עד שיגיעו ימים טובים יותר אבל אנחנו יכולים להתרגל לחשוב ברצינות על מה אומרת השקפה שמאלית, סוציאל-דמוקרטית, בעולם של שוק חופשי. אפשר לומר שהסוציאל-דמוקרטיה האירופית, מנסה לא להציב רף עליון על רמת החיים אבל היא מציבה רף תחתון. היא מבקשת לא לחסום את הדרך להתעשרות ומוביליות, אבל כן להציב רשת ביטחון. השוק החופשי בארצות הברית אינו כזה; שם הסרת הרף העליון כרוחה בהסרת הרף התחתון. זאת חברה שמגדילה את הגזר ומגדילה גם את המקל. השמיים הם הגבול העליון, אבל גם אין גבול תחתון. מי שלא משתתף במשחק, גם אם מסיבות שאינן תלויות בחריצות או בכישרון, יכול למצוא את עצמו ברחוב, פשוטו כמשמעו. השמאל האירופי מבקש להקטין את המקל במידה הגדולה ביותר, תוך הקטנת הגזר במידה הקטנה ביותר.
הרף התחתון והרף העליון קשורים כמובן זה בזה. כוחם של בעלי ההון בא להם לא רק מ'הגדלת העוגה' הכללית אלא גם מחלוקה לא שווה. כל דיון בסגירת מפעל באזור פיתוח מזכיר לנו את הדילמות האלה, את הקשר בין העלאה בשכר המינימום להפיכת השקעות היוצרות מקומות עבודה לפחות אפקטיביות. אבל יש הבדל עקרוני בהתכוונות שלנו כשאנחנו מציבים רק את השיוויון כשאיפה חברתית לבין ניסיון מודע להקטין את המקל מבלי לגרוע יותר מדי מהגזר.
הצעות ממשיות: איך להגדיל את העוגה ולא רק איך לחלק אותה
אבל שאיפה היא דבר אחד ותכנית היא דבר אחר. האלטרנטיבות אינן כלכלה מנוהלת מול שוק חופשי אלא דרגות שונות של ניהול בתוך שוק חופשי באופן יחסי. הברירה הממשית היא לא בין ארצות הברית לברית המועצות, אלא בין ארצות הברית להולנד, יפן, גרמניה, אנגליה וסקנדינביה. כלכלנים סוציאל-דמוקרטים כמו אריק רוהמר, מצביעים למשל על דרכים שונות לפיקוח ציבורי על חברות, על בעלות ציבורית באמצעות חלוקת מניות מבלי להעביר את הניהול לידי המדינה (מתוך כוונה לשמור על אלמנט חזק של תחרות בניהול החברות). ישנם הבדלים חשובים למשל בין הפרטה רייגניסטית, שהוציאה חברות ממשלתיות לבורסה, לבין הפרטה תאצ'ריסטית שמכרה חברות ממשלתיות לקרנות הפנסיה. יש הבדל עקרוני בין מכירת 'בריטיש ארווייז' לקרן שמפרנסת את הפנסיונרים למכירתה לאיזה דונלד טרמפ, או ל'טיים וורנר'. ישנם אמצעים וישנם תקדימים לשינויים מבניים בחלוקה של ההון תוך פגיעה קטנה יחסית בתמריצים לייצורו, ואלה רלוונטיים מאד לשמאל בעידן השוק הגלובלי.
אם אנחנו לא רוצים להישאר רק אופוזיציה מוסרית, אנחנו מוכרחים לתת את הדעת לא רק על חלוקת ההון, אלא גם על אפקטיביות האמצעים לייצורו. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להציע תוכניות כלכליות ממשיות להגבהת רשת הביטחון, להגברת השיתוף והשליטה הפוליטית של מי שאין להם אמצעים כלכליים, ליצירת שוויון הזדמנויות בחינוך שיושפע כמה שפחות מהתנאים הכלכליים. אבל אנחנו צריכים לחשוב איך לעשות את זה מבלי לפתור את טענות הימין הכלכלי בלא כלום, כאילו תמריצים, צמיחה, וייצור ההון, הם לא עניין שלנו. לא מספיק להניח את השאיפות שלנו כאידיאלים מופשטים, כאופק אוטופי. השמאל לא יוכל להיות רלוונטי או אפקטיבי אם הוא לא ידע לקדם את האינטרסים של החלשים בתוך תנאים של שוק חופשי. בין שאנחנו שמחים בזה ובין שלא, השאלה היא לא קפיטליזם מול סוציאליזם, מגרש שלהם או מגרש שלנו. השאלה היא שאלה של מידות: כמה חופשי יהיה השוק, כמה פרועה תהיה התחרות, איזה סוג של שיוויון אפשר לקדם, איך להגדיל את העוגה ולא רק איך לחלק אותה.
כדי להציע הצעות רלוונטיות כאלה אנחנו לא יכולים להסתדר בלי אנשי מקצוע. התשובות לשאלות של מידה הן לא כלליות. הן נוגעות לאין ספור סוגיות ספציפיות בחיים הפוליטיים והכלכליים, אין ספור פתרונות מקומיים ולא רק כוונות מופשטות.