חלק גדול מגיליון זה של 'חברה' – גיליון ספטמבר – עוסק בחינוך. כמו בתחומים אחרים, אין בכוונתנו להמציא את הגלגל. טענתנו פשוטה והיא מקבלת תמיכה מהניסיון האנושי כאן ובמקומות אחרים: מסתבר שהפעלת תחומי מעש אנושיים על פי עקרונות 'השוק', יוצרת פערים מעמדיים. במקומות שפערים אלו קיימים מלכתחילה 'השוק' רק מגביר ומעצים אותם. כאשר עוסקים בחינוך יש לכך השפעות חמורות ומרחיקות לכת במיוחד.
ישראל היא חברת מהגרים מובהקת, אולי המורכבת ביותר מכל חברות המהגרים בעת החדשה. כל חברת מהגרים, החפצה חיים של כבוד, חייבת לפתח ולטפח מכנה משותף דווקא, בעיקר על רקע ההכרה בשונה ובמיוחד. ממילא, מבט משווה מוכיח שאפילו בחברות הומוגניות יחסית יש צורך בפיתוח ובטיפוח המשותף לשם אותה מטרה, קל וחומר בחברת מהגרים. אין מדובר במכנים משותפים המטשטשים את השונות ואף לא בכאלה המבטלים עימותים ומחלוקות, אלא ביצירת בסיסי הסכמה, 'שפה משותפת', המאפשרת לנהל בהגינות מחלוקות ועימותים ולדון בתנאי הקיום של אותה חברה. מערכת חינוך הוגנת היא המקום ליצירת השפה המשותפת של כל חברה ושל החברה האנושית כולה.
מאותה נקודת מבט, ניתן לזהות בקלות את הגורמים השוקדים דווקא על הבלטת השונה והמנוגד תוך פגיעה מדעת, או שלא-מדעת, באפשרות ליצירת מכנים משותפים. ברומא העתיקה אסטרטגיה זו זכתה למטבע הלשוני המפורסם 'הפרד ומשול'. במציאות חברתית-פוליטית המבוססת על זכויות יתר מולדות, מדיניות זו מובנת מאליה. אך במציאות שלנו, בה 'כ-ו-ל-ם' מחויבים לשוויון ערך האדם ולדמוקרטיה, לפחות ברמת ההצהרה, בלתי אפשרי לחתור למדיניות מפלגת באופן גלוי ושיטתי.
לא במקרה נולד החינוך האוניברסלי, 'החובה-חינם-חופשי', רק בדורות האחרונים. ההכרה בשוויון ערך האדם חייבה מהלך מסוג זה. מערכת החינוך היא המערכת המרכזית שמופקדת על פיתוח וטיפוח אותם מכנים משותפים. ולכן, לא במקרה, אלו שאינם מעונינים בחברה דמוקרטית יציבה, רואים במערכת החינוך זירת פעולה מרכזית לקידום אסטרטגיית 'ההפרד ומשול' שלהם, גם אם הם מקדמים אותה, בהתאם לרוח הזמן הדמוקרטית, בכפפות-משי של רטוריקה צדקנית, ופסבדו-ליברלית. רטוריקה כזו תטען שהחינוך השונה, המגוון, הוא בסיס לשוויון האוניברסלי, ושכל אחד יכול וצריך לדאוג בעצמו להרחבת החינוך לילדיו. רטוריקה כזו תפעל גם להוצאת החינוך הערכי מבין כתלי בית הספר, בטענה שהערכים מונחלים רק בבית ההורים ולא בספירה הציבורית. רטוריקה כזו מפרקת, למעשה, את הספירה הציבורית, את האפשרות לשפה משותפת, וגורמת להעצמת הפערים התרבותיים והכלכליים בין אוכלוסיות שונות באותה חברה.
אמרנו שאין בכוונתנו להמציא את הגלגל. אנשים מוכשרים עושים עבודה חשובה ובודקים את מערכת החינוך לא רק ביחס להצהרות קברניטיה, אלא ביחס למציאות בפועל. אנשים שבדקו את הדברים – פרופ' קשתי, פרופ' איכילוב, יעל פישביין, ד"ר שי כנעני ועוד – מצביעים על ארבעה מישורים שבהם הפערים במערכת החינוך בישראל הולכים וגדלים: תשלומי הורים, תכניות לימוד, השכרת מבנים וכניסת עסקים לתחומי בתי הספר. כל אלו מבטאים חדירה בוטה של מנגנון 'השוק' אל תוך מערכת החינוך, מהלך שיוצר ומעצים פערים, בניגוד להצהרות ולרטוריקה. יכולתם של הורים לשלם משתנה מאוד בין אוכלוסיות בארץ; בהתאם, יש גם שוני רב ביכולת לרכוש תכניות לימוד מיוחדות; כך גם שונה היכולת להשכיר מבנים (שהם, אגב, מבני ציבור!); וכמובן שהעניין ('האינטרס' בלע"ז) של חברות עסקיות בכניסה לבית ספר כזה ולא לאחר, קשור באומדן 'כוח הקניה' של 'הלקוחות הפוטנציאליים', הלא הם תלמידי בתי הספר.
בנושאים אלו מתמקד גיליון זה של 'חברה'. "לא זה הדרך" אנו אומרים למצדדים בהפרטת מערכת החינוך, ו"זו כן הדרך" אנו אומרים לכל מי שמצטרף אלינו בתביעה להפוך את מערכת החינוך הישראלית לבסיס ליצירתה של חברה מאוזנת, הוגנת ולכן אנושית יותר.
מבין המאמרים השונים המופיעים תחת הכותרת 'חינוך' בגיליון זה ישנם גם שניים שכתבו אנשים צעירים מאוד – 'עוד לא עשרים'. מאמרים אלה מראים שהעניין והדאגה לפערים המתרחבים בחברה הישראלית משותפים גם לאנשים צעירים, שאינן נמנעים ממחשבה והבעת עמדה בשאלות אלה. בגיליון זה תמצאו מאמר העוסק במדיניות הלאומית הרצויה לגבי חקלאות, מאמרים משפטיים בסוגיית העובדים הזרים, וכן מאמרים בנושאים כלכליים.