שלושת הכלים המרכזיים לעיצוב מדיניות כלכלית הם: מדיניות המיסוי, המדיניות הפיסקלית (תקציב המדינה) והמדיניות המוניטרית (הריבית ושער החליפין). מאמר זה יעסוק באלטרנטיבה מקצועית ומעשית למדיניות של ממשלות ישראל ובנק ישראל לדורותיהם ובמיוחד מאז תוכנית הייצוב מיולי 1985.
אין במאמר זה ניסיון להציב אלטרנטיבה אידיאולוגית סוציאליסטית ליסודותיה של החברה הקפיטליסטית השלטת במדינת ישראל כבר מאז העלייה הראשונה (1882). יתר על כן, מעולם, למרות הטענות של הימין הכלכלי-חברתי, לא התקיים בישראל משטר כלכלי סוציאליסטי. מה שמכונה "שלטון מפא"י היה בעצם קפיטליזם ממלכתי-לאומי. אפילו הקיבוצים, שהיו אידיאולוגית ומעשית אלטרנטיבה סוציאליסטית דמוקרטית ופתוחה לאידיאולוגיה הרכושנית, היוו חלק בלתי נפרד מהמעשה הציוני של כיבוש הקרקע, העבודה והמאבק המזויין.
המדיניות הכלכלית בישראל היא כיום הריאקציונית ביותר, השמרנית ביותר והאנטי חברתית ביותר הקיימת במדינות המפותחות. השורה התחתונה ממחישה את השינוי הדרמטי שעבר על ישראל מאז המהפך הכלכלי שהוביל הליכוד (גח"ל) באוקטובר 1977 וביתר שאת מאז האחד ביולי 1985 עם הפעלתה של התוכנית לייצוב המשק.
פערי ההכנסות משכר (עבודה) בישראל היו לפני 17 שנה אחד לארבעה וכיום הם אחד לחמישים. פעם הפערים מהכנסה מרכוש בכלל ורכוש פיננסי בפרט היו אחד לעשר ואילו היום הם אחד לאלפיים. הפערים הכלכליים בין המאון העליון והעשירון העליון לעשירון התחתון הם אדירים והם תוצאה ישירה של המדיניות הכלכלית המשולבת – ממשלות ישראל ובנק ישראל. אם לא יבוא שינוי מיידי במדיניות הכלכלית תהפוך ישראל למדינת עולם שלישי מבחינה חברתית. מעמדות הביניים ייעלמו, המאון העליון – אחוז אחד מהאוכלוסייה, ירכז בידיו 90% מהעושר החומרי – תעשייה, נדל"ן, בנקאות, מסחר ועוד, 9%, בעיקר מומחים, פוליטיקאים ונספחיהם, יהיו חלק מהעשירון העליון ואילו כל היתר – 90% מהאוכלוסייה יהפכו למעשה, כמו בתורכיה, תאילנד, פיליפינים ומדינות דרום אמריקה, לצבא ענק של עניים המשתכרים שכר מינימום.
קודם כל, מיסוי
כדי לשנות מצב זה, לבלום את המגמה המסוכנת הזאת ולהחזיר את ישראל למצב "נורמלי" של 60% השייכים לשכבות הביניים, חייב לבוא שינוי דרסטי במדיניות הכלכלית.
הכלי הראשון והחשוב ביותר הוא מדיניות המיסוי. היום אין בישראל שום מס על הרכוש וההון. כל ההכנסות של המדינה הן ממסים המוטלים על העבודה. ההון פטור ממס לחלוטין. ברוב המדינות הקפיטליסטיות, ובמיוחד בארה"ב קיים גם מס מלא על רווחים מניירות ערך (בורסה), גם מס על ריווחי ריבית וגם מס על ירושות ומתנות (מס העיזבון בארה"ב הוא 40%).
המעשה הראשון שצריך לעשות זה מיסוי מלא, בדיוק כמו בארה"ב, של כל הרווחים מהון ורכוש.
הדבר השני הוא הורדת המס המוטל על הכנסות מעבודה. זה צריך להעשות בצורה הבאה: ריווח מדרגות המס הקיימות באופן כזה שסף המס יעלה בלפחות 20%, המרחק בין המדרגות יוגדל ותיווסף מדרגת מס מיוחדת (כמו במדינות סקנדינביה) של 60% לבעלי הכנסות של 80 אלף שקל בחודש. במקביל יש לבטל את הביטוח הלאומי במתכונתו הקיימת בה הוא משמש למעשה כזרוע בלתי פרוגרסיווית של שלטונות המס ולהחזיר את גביית ביטוח הבריאות לקופות החולים.
כדי להתמודד עם בעיית העוני חובה לנקוט בשני צעדים משלימים: להנהיג שכר מינימום של 5,000 שקל ברוטו בחודש ולעבור לשיטה המכונה "מס הכנסה שלילי". הכוונה ליצור מצב בו לא הביטוח הלאומי יעביר קיצבאות עלובות לנזקקים, אלא האוצר, באמצעות שלטונות המס יעביר למי שלא מגיע לסף המס את ההפרש ובכך נחסל אחת ולתמיד את הביזיון של הקיצבאות.
סדרי העדיפויות של התקציב
הכלי המרכזי של המדיניות הכלכלית של המדינה הוא התקציב השנתי שלה. כאן בתקציב טמונים מיליארדים המועברים לקבוצה קטנה של המשפחות השליטות באמצעות "מכירת" חברות ממשלתיות, זיכיונות וקונצסיות השייכות לציבור כולו.
התקציב הוא מסגרת הפעולה של הממשלה ומבטא את סדרי העדיפויות הפוליטיות ואת מישוואת הכוח של המפלגות בכנסת. מדיניות אלטרנטיבית צריכה להביא לידי ביטוי את סדר העדיפויות השונה. במילים אחרות, צריכה להתבצע הסטה של מקורות מהשטחים אל התשתיות הפיזיות והתחבורתיות למשל, או מתקציב הביטחון להשקעות היוצרות מקומות עבודה כמו מים, ביוב, רכבות, רשת טלפוניה מתקדמת, והעיקר – העברה של מאות מיליוני שקלים למשרד החינוך.
כל שקל המושקע בחינוך מניב תשואה כלכלית לכלל האזרחים ומהווה גורם עיקרי למוביליות חברתית, לצימצום פערים כלכליים וחברתיים ולחילוץ עשרות אלפים ממעגל העוני והמצוקה.
תקציב אלטרנטיבי יכול לסבול גירעון של 6% מהתוצר בתנאי שהוא יופנה לאפיקים חברתיים מנטרלי מצוקה בתחומים שהוזנחו במשך שנים ארוכות כמו אוכלוסיות במצוקה, הגדלה משמעותית במספרם של העובדים הסוציאליים, הקצבאות מספיקות למעונות, ביצוע יום לימודים ארוך, ילדים בסיכון ומעונות לגברים מכים ונשים מוכות.
התקציב השנתי של המדינה טומן בחובו אפשרויות רציניות לשינוי בסדר העדיפויות הלאומי ממדיניות של מחסור כרוני למטרות חברתיות לטיפול שורש בבעיות אלה. תופתעו עד כמה תקציבים המוגדרים "חברתיים" מסוגלים להניב תשואה כלכלית מובהקת. נדגים זאת כך: טיפול מונע באוכלוסיות הנמצאות בשוליים יכול להעביר עשרות אלפי בני נוער מפנייה לפשע וסמים לחיים אזרחיים המועילים ותורמים לעצמם ולחברה גם יחד, כל זה תוך חיסכון בעלויות הכבדות של מערכת משטרתית, משפטית ובתי כלא.
שערי המטבע
המדיניות המוניטרית הנהוגה בישראל מאז שנת 1994 בנויה על ההנחה שהסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל ואזרחיה היא סכנת האינפלציה. כדי להדביר, לחסל, למגר ולהשמיד את המפלצת האיומה הזאת הנהיג בנק ישראל בראשותו של פרופ' יעקב פרנקל, הנגיד לשעבר וממשיכו הקנאי, ד"ר דוד קליין, מדיניות עקבית וממושכת של ריבית חובה דרקונית וריבית זכות גבוהה.
המשמעות המעשית של מדיניות זו היתה והינה העברה של עשרות מיליארדי שקלים כל שנה מאלה שאין להם, אלה הנמצאים בחובה בבנק, לאלה שיש להם, אלה הנמצאים בחשבון זכות בבנק. זאת מדיניות רגרסיבית הפועלת הפוך ממדיניות המס. אם מטרת מס ההכנסה היא להעביר כספים מבעלי ההכנסות הגבוהות לידי אלה שאין להם, הרי שמטרת המדיניות המוניטרית הנהוגה בישראל היא הפוכה. בנוסף פועלת מדיניות הריבית הדרקונית כמדכא של הפעילות הכלכלית במשק, מקטינה את הריווחיות של העסקים והתעשיינים וגורמת באורח ישיר לסגירת מפעלים, צימצום קווי ייצור ופיטורי עשרות אלפי עובדים במשק. במקביל פועלת ריבית הזכות הגבוהה ליבוא אדיר של הון מחו"ל שבא לגזור אצלנו קופון על חשבוננו.
מדיניות אלטרנטיבית צריכה לפעול הפוך. ריבית החובה וריבית הזכות צריכות לרדת בהתאמה ולהיות קרובה מאד לריבית המקובלת כיום בארה"ב. משהו כמו 3%. בנוסף יש להוריד את הריבית הבנקאית שהיא כיום קרוב ל7%- בנוסף לריבית המוניטרית, כלומר בסך הכל 10%. לא מספיק להוריד את הריבית שקובע בנק ישראל, יש לאלץ את הבנקים להוריד את הריבית שלהם.
כדי למנוע ספקולציות וניצול הורדת הריבית לרווחים קלים במהלך הפיחות, על בנק ישראל להתערב במסחר במטבע חוץ באמצעות הרזרוות האדירות, המגיעות ל24- מיליארד דולר, המוחזקות אצלו.
מדיניות אלטרנטיבית, לא סוציאליסטית בהגדרה, אבל חיונית באורח מעשי, במסגרת התפיסה הרכושנית הקיימת, צריכה לכלול שינוי במדיניות המיסוי, סדרי העדיפויות בתקציב המדינה ובמדיניות הבנק המרכזי. טיפול רק באחד הפרמטרים הללו, או בשניים בלבד, עלול לגרום יותר נזק מתועלת. אנחנו רואים כיום כיצד הורדת הריבית על ידי בנק ישראל בינואר השנה הביאה לפיחות מהיר (ומבורך), אבל גם להאצה מסויימת באינפלציה. רק טיפול בו זמני במיסוי, בתקציב ובריבית יביאו את השינוי המבורך ממיתון יזום ומכוון שהביא עימו גידול דרסטי באבטלה, לצמיחה כלכלית מהירה, להעברת העושר מהעשירון העליון גם לעשירונים האחרים, לחילוץ העשירונים הנמוכים מהעוני ולמשק הנמצא בתעסוקה מלאה עם כל המשמעויות החיוביות שיש לכך לעובדים.
כל ההחלטות האלה אפשריות והגיוניות. יש להתגבר על בעלי ההון ועל השפעתם האדירה בתקשורת, בכנסת ועל מקבלי ההחלטות, ויש להחליף את השלטון בקואליציה חברתית החותרת לשלום פוליטי וצדק חברתי.