אולי לא כולם יודעים על מהפכת החינוך בירוחם. העיירה הקטנה (כמעט עשרת אלפים תושבים) שינתה גישה בתחום שנהוג לראות בו מרכזי ביותר וגם קשה ביותר.ראיון עם ראש המועצה, מוטי אביצרור, שמוביל את המהפכה.
בירוחם אפשר לראות את התוצאות בעיניים – תוך עשר שנים עלה אחוז הזכאים לבגרות מחמישה עשר לשמונים. איך עושים את זה? איך זה משפיע על כל מערכת החינוך בעיירה? ומה מעבר לבגרות? מוטי אביצרור, בן ירוחם, אב לתשעה ילדים, ראש מועצה משנת 1992,עונה על השאלות הללו. הוא מקפיד לחזור ולהגיד לכל אורך הראיון: המצב אינו פשוט, החיים מורכבים, אבל חייבים להביט לבעיות בעיניים. החינוך הוא רק ההתחלה.
ביקשתי מאביצרור שיספר על ירוחם.
מבחינת ההיסטוריה אני אתחיל ואסיים ביום כניסתי לתפקיד, שם אני רואה מעין קו חוצה- בהיסטוריה של החינוך בירוחם. המציאות של ירוחם בראשיתה לא הייתה פשוטה. ירוחם שהייתה עיירה ראשונה בנגב, סבלה כבר בראשית דרכה, מאז העלייה לקרקע, מהבעיות שמאפיינות את כל מהלך ההיסטוריה שלה ושל עיירות הפיתוח עד היום. הבעיה עיקרית היתה חוסר האונים של העולים המיושבים, שיצר דפוס של תלות: תלות ברשות המקומית וברשות הארצית, תלות בממסד ובכל מי שנתן כסף. התלות הזו יצרה מצוקה הולכת וגוברת. בכל פעם שנוצרה בעיה הרשויות נותנות קצת כסף אבל לא פותרות את הבעיה. ככה נוצר פס ייצור של תלות שכולם משתפים אתו פעולה: הסוכנות היהודית, הממשלה והרשויות. על מנת לספק את הצרכים הבסיסיים אתה בעצם צריך להשתעבד לאותו פס ייצור. ומאז ועד היום אתה מוצא את התופעה של מנהיגות מקומית שמצטרפת למוחים, יוצאת לרחובות מפגינה ודורשת פתרון. אבל כדי לצאת ממעגל התלות אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו.
אז איך התחיל הרעיון של: 'כל אחד יכול'?
כשנולד עוד פרויקט, 'פרוייקט שלושים הישובים', אני זוכר את הכעס של ראשי הרשויות, אחד מאתנו התפרץ בטענה שנמאס לנו מפרויקטים, תן לנו את הכסף, אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. הרגשתי רע מאוד, כראש רשות חדש חששתי להגיב, אבל כבר אז ועד היום חשבתי ואני חושב שהבעיה היא לא כסף, הבעיה היא הקונספציה בפרוייקטים. מרוב פרוייקטים לא רואים את היעד ואחר כך גם משקיעים כסף בהערכת הפרויקט והסברת הכישלון.
הקמתי ועדת היגוי בירוחם ושוב התכנסנו להציג עוד פרוייקט. התכנית שהוצגה היתה תכנית 'המעברים'. הוחלט להתמקד בהכנה לכיתה א', לכיתה ז', לכיתה י' ואחר כך בהכנת התלמידים לפרויקט עצמו. האווירה הייתה טובה, אבל אני לא אהבתי את התכנית, הרגשתי מאוד רע והסיבה היתה פשוטה – מה בעצם התכנית אמרה? בואו נתחיל מגיל הגן והמעבר לכתה א'.
אני אמרתי: תסתכלו על הסוף, על התיכון. רק חמישה-עשר אחוזים משכבת הגיל בירוחם, 3 תלמידים מתוך 60, מסיימים בגרות. ומה הם מסיימים? נגרות, ספרות, מנהל סוג ג', חשמל תעשייתי. רק קומץ קטן, יחידי-סגולה, מסיימים בגרות מלאה. ומה התכנית מציעה? להתחיל בכיתה א'. ומה בינתיים?
הורים מוציאים את הילדים מירוחם, ומתפתחת מעין תחרות – לאן נשלח את הבן? יותר ממחצית הבוגרים יוצאים מחוץ לירוחם. גם ההורים מכינים את המזוודות, כשהבן מתקבל ללימודים הם עוברים יחד אתו. וכאן שוב מציעים תכנית מעברים שתתחיל בגן, ו'יחידת הקצה' – בית ספר התיכון – נשאר בשנים הקרובות כמו שהוא ושם לא משנים כלום. הרי אף-אחד לא מאמין בבית-ספר התיכון! מי שנשאר ללמוד בירוחם הם רק אלה שאין להם ברירה ואולי גם קומץ מאמינים קטן. מה אני אומר לתלמיד בכיתה י' או י"א או י"ב? "אני מחבק אותך, מודה לך שבחרת בי" ואז מסביר לו על השיטה, שהוא הקורבן וגורלו נחרץ? אני לא מסוגל לזה.
אני כבר ראיתי הרבה צעירים שעזבו את מערכת החינוך בסוף כיתה י' או י"א, עזרו בפרנסת המשפחה וכשהשתחררו מהצבא לקחו עצמם בידיים ובשנה אחת גמרו בגרות. אם זה אפשרי, אני יכול לעשות את זה גם כאן, בתיכון.
לעשות בגרות בשנה, זאת התכנית שהצעתי. ההתנגדות הייתה עזה. הטענות היו קשות ושונות: צריך מורים טובים, צריך כסף, צריך רצון. אבל התעקשתי. כשנפגשתי עם המורים והתלמידים בתכנית הגיבוש לקראת התכנית הבנתי מה הבעיה: אפילו התלמידים בכתה העיונית אמרו שאינם מאמינים שיכלו להצליח. אבל מה שהפריע לי במיוחד היה היחס של המורים. גם הם לא האמינו שיצליחו. כך נולד הפרוייקט 'כל אחד יכול' – להתחיל מלמעלה.
ביקשתי לבנות תכנית פרטנית: איך כל תלמיד כיתה י"א יעבור בגרות תוך שנה, כל תלמיד באופן אישי. אחרי חודש, הוגשה לי תכנית שבה הצעה לבגרות באנגלית, במתמטיקה ובלשון. לא אהבתי את התוכנית הזאת. כן, יש כותרת בעיתון, "70 אחוז מתלמידי ירוחם עברו בגרות במתמטיקה, אנגלית, מתמטיקה, לשון". אבל הרי זה לא מספיק לכניסה לאוניברסיטה! לא רציתי כותרת, רציתי שתעודת הבגרות תהיה אמיתית. ביקשתי תכנית לבגרות מלאה שתרתום את התלמידים וגם את המורים.
בשנה הראשונה לא הצלחנו, אבל בשנה השניה פתאום – הצלחה. כולם חשבו שזאת תקלה. אולי, אבל התקלה הזאת נמשכת עד היום. ההצלחה היא של כל מערכת החינוך. השינוי הוא בתפישה: אנחנו באים לתלמיד שלא יכול, ואומרים שהבעיה היא בתוך המערכת שלנו, של המורים. כל המורים נדרשו לשינוי מערכתי ברמת כל תלמיד.
לא פעם בדרך באו בטענות – עומס יתר, קריסת מערכות… כל הטענות הללו הוכחו כלא נכונות. כשרציתי שתלמידי מסלול ההכוון יעשו בגרות מלאה, הייתה התנגדות. כשהתקבלו למכללות הייתה הצלחה. היום כל שכבת הגיל הרלוונטית ניגשת לבגרות.
אתה שברת שיטה ויצרת בעיה, באת למורים ואמרת כל מה שלימדתם עד כתה י' לא משנה ולא שווה – כל השתלמויות המורים, מיומנויות, על הכל אפשר לוותר ולהתחיל בכתה י' או יא'.
זה לא מה שאני אומר. עובדות החיים מוכיחות שיש קלקול. למשל: מנהל שאומר לי שהוא מעריך מה שאני עושה, אבל הוא לא מאמין שזה יצליח. חיבקתי אותו והערכתי אותו על הכנות אבל יחד עם זה לקחתי אותו למנכ"ל אורט וביקשתי שיפטר אותו. ברגע שמנהל אומר שזה מה שהתלמידים יכולים – איך יצליח לחולל שינוי??? צריך הרתמות משותפת, מורים, הורים, תלמידים, אמונה משותפת. אני נתתי את כל התנאים.
היום ההצלחה מגיעה גם לגן. כשבית-הספר התיכון בירוחם זכה בפרס חינוך אמרו המקטרגים "בטח – השקיע כסף, קיבל תוצאות". אבל בשבילי הדבר המשמעותי ביותר שבית-הספר היסודי זכה בשנה שעברה בפרס חינוך. זו ההוכחה שהשינוי חלחל למטה. לילדים ממשפחות חד-הוריות, או ילדים שאבא שלהם נרקומן או הורים אלימים, אין דמות חיקוי. הפרוייקט מציב דמויות חיקוי עם הישגים. מתוך הפרוייקט הזה נולדו המון פרוייקטים אחרים: אומץ – שהתפשט בכל המדינה, תפנית – שתצמצם פערים ברמת הכיתה, כי גם אתה חייב להגיע לכל תלמיד בכיתה.
היום אנחנו לא מטפלים באחוזי הזכאים לבגרות. היעד הוא שכל אחד יגיע לאקדמיה, לכל תחום שיבחר, שלא יהיה חסום בגלל אופי התעודה. אני מקווה להגדיל את מספר בוגרי ירוחם במכינה כחלק מטיפול ביעד של כניסה לאקדמיה. אני מנסה לבנות חבילה שלמה לכל סטודנט לנטרל את הנושא הכלכלי של שכר לימוד ומגורים.
ומה הלאה – מה יש לירוחם להציע לבוגרים?
סגירת המעגל תהיה אם הבוגרים יחזרו לירוחם – שתהיה להם מחויבות ליישוב שלהם. המחויבות חשובה כי אין מתנות חינם. אנחנו מכינים פרוייקטים בשיתוף הקריה למחקר גרעיני ומוטורולה, פרוייקטים ייחודיים אשר באמצעותם מתגברים את לימוד המדעים, מבטיחים מימון שכר לימוד אוניברסיטאי ומספקים עבודה. אני רוצה אנשים שבחרו לגור כאן, גדלו, התחנכו, ימשיכו הלאה ויחזרו לגור כאן, מתוך בחירה, לא רק בגלל שנתקעו. כדי ליצור איכות חיים ביישוב צריך ליצור יתרונות והראשון בתחומים שיוצרים איכות חיים זה החינוך, ההשכלה. ההשקעה בחינוך יוצרת מודעות, אנשים שיודעים ותובעים מה שמגיע להם מהרשויות, ממני, ממערכת החינוך, תהליך שלם של התקדמות. הרי לא משנה היכן יעבדו, לא חייבים לעבוד כאן כדי לגור כאן.
בעבר ייבאתי לירוחם יותר חמישים אחוז מכוחות ההוראה – אוטובוסים שיצאו והביאו מורים לירוחם. היום אני מייצא, לאוניברסיטה ולמקומות אחרים. שמונים וחמישה אחוז מכוחות ההוראה בירוחם הם מקומיים.
עדנה בטאן batan@bgumail.bgu.ac.il