פתיחה לשמאל

השמאל הישראלי, שהקים את המדינה והנהיגה במשך שנים רבות, מצוי היום במצב קשה, כמעט סופני. ההסתדרות הצטמקה והתפרקה מרוב נכסיה הכלכליים והחברתיים, וכוחה לקבוע את חלוקת ההכנסה הלאומית ותנאי חייהם של העובדים פחת במידה ניכרת. התנועה הקיבוצית נאבקת על חייה ותוך כדי מאבק מתפרקת מן השיתוף והשוויון שאיפיינו אותה. המושבים עברו תהליך דומה לפני שנים. מפלגת העבודה מצויה במצב מתקדם של ניוון וכבר מזמן לא ניתנת להגדרה כ'שמאל' משום בחינה. מרצ בלעה לתוכה את מפ"ם הסוציאליסטית, אך ממשיכה להיות מפלגה שמתמקדת בזכויות אזרח ובתחום המדיני, בעוד הנושא החברתי נמצא אצלה בעדיפות משנית. מפלגת 'עם אחד' מופיעה כשמאל חברתי, אבל למעט דרישות לתוספות שכר לעובדים ותמיכות לנזקקים, אין לה עמדה ברורה לגבי חלוקת ההכנסות והכוח בחברה כולה. השמאל החברתי הלא מפלגתי מפוצל למספר גדול של התאגדויות קטנות חוץ פרלמנטריות, שכוחן להעלות נושא על סדר היום הציבורי, קל וחומר להביא לשינוי משמעותי בחלוקת העושר והכוח בחברה, מוגבל ביותר.

הימין, לכל פלגיו וגווניו, הוא השולט היום במערכת הפוליטית, בשיח הציבורי ובתודעת הציבורית. הימין המדיני מכתיב את ההתנהגות בעימות עם הפלסטינים ולשמאל נותר רק לרכך, במידה מסויימת, את הביצוע. הימין הכלכלי והחברתי מקדם הפרטה נטולת הבחנה המעמיקה את הפערים בחברה הישראלית. הימין הדתי-לאומני הביא להשתלטות הגירסה הדתית של הזהות היהודית הישראלית על רוב הציבור. שלוש המגמות האלה תומכות אחת בשניה ולשמאל אין תשובה עליהן. זה המצב מאז עלה הליכוד לשלטון ב1977. מגמה שונה אפיינה רק את שלוש השנים של ממשלת רבין השניה (1992-1995). אז התקדמנו לעבר הסדר עם הפלסטינים, וסדר העדיפויות של הכלכלה שונה לטובת המגזרים המקופחים. אבל רבין נרצח בנובמבר 1995, נתניהו עלה לשלטון אחרי אינטרמצו לא מוצלח של פרס בראשות הממשלה, ומאז אנחנו בהידרדרות – השמאל והמדינה.

זרע הפורענות

הגורם לשקיעתו ההיסטורית של השמאל, שקיעתם של תנועת העבודה והכוחות הקרובים לה, אינו רק העימות המתמשך בינינו לבין הפלסטינים. השמאל, עוד לפני 1967, זנח את החשיבה היסודית והמעשה המחויב בתחום החברתי והסתפק בפעולתם השגרתית של מנגנוני הרווחה שהוקמו בשנות החמישים. זו לא היתה הדרך המתאימה להיאבק בפערים שנוצרו לאחר בוא העלייה ההמונית בראשית המדינה וכניסתה למעגל התעסוקה. מחאת מקופחי שנות החמישים היא שהעלתה את הליכוד לשלטון ב1977. השמאל גם זנח את המאמץ לכונן כאן זהות ישראלית יהודית מחודשת והשאיר את השדה פרוץ לפעולת הגורמים הדתיים למיניהם, ולאחר 1967 גם לפעולת הימין הלאומני. וכך עוצבה זהותו של הישראלי המצוי, כמי שמגדיר את זהותו הקולקטיבית במונחים דתיים ו\או לאומנים, ונותן את תמיכתו לכוחות הפוליטיים המייצגים זהות זו.

מצב המדינה והחברה אינו טוב. הכל מודעים לכך ורבים נותנים לכך ביטוי, איש איש לפי השקפתו. הזמן אינו פועל לטובתנו. אם ימשיכו כוחות הימין להוביל את המדינה (בתחומי המדיניות, הכלכלה, החברה והתרבות) המצב רק ילך ויורע. לכן מתבקשת הופעת כוח שמאלי משמעותי שישנה את מאזן הכוחות בחברה ובמדינה, שיביא להתחדשות של ממש, שיסב את המבט הציבורי מטראומות העבר אל צרכי העתיד ואתגריו.

פעולה רחבה, פעולה פוליטית

שמאל שמנסה להתחדש ולהיות כוח משמעותי בחברה ובמדינה אינו יכול להיות שמאל חברתי במובן המצומצם של המושג, ולהתמקד רק במאבק על תוספות מתוך הקופה הציבורית עבור קבוצות מקופחות. שמאל של ממש צריך להיות מסוגל ליטול אחריות על גורל כלל החברה ועל המדינה. לשם כך עליו לפתח תפיסה כוללת שתחבר בין חמישה תחומים: התחום החברתי – במונחים של חלוקת הכנסות שוויוניות יותר, פתיחת מסלולי התקדמות לכל (שוויון הזדמנויות) ושוויון בחובות וזכויות לכל; התחום הכלכלי – במונחים של יצירת אפשרויות לכלל האוכלוסיה להשתתף בעיצוב ובהנהגת התהליך היצרני;התחום המדיני – חתירה להסדר עם הפלסטינים שיסיים את השליטה עליהם, ואם לא בהבנה הדדית אז באופן חד צדדי; התחום הדמוקרטי – קיום זכויות אזרח ואדם ושוויון בפני החוק עבור כל אזרחי ישראלי ותושביה, ניקוי מנגנוני המימשל משחיתות ומצבורי חלודה מינהלית; תחום התרבות – גיבוש זהות יהודית ישראלית שבמרכזה ישראל כפרוייקט של ריבונות לאומית, פרוייקט שנושאיו הם יחידים ריבונים ונוטלי אחריות. אזרחי ישראל הערבים יזכו לכל הזכויות האזרחיות והחברתיות, אם כי המדינה תמשיך להיות מוגדרת כמדינת הלאום היהודי.

כל אלה לא יושגו ללא מאבק אידאולוגי ופוליטי בבעלי הון ושררה, ובקנאי דת ושטחים. המשך קיומו של השמאל החברתי בקבוצות קטנות, הפועלות בשולי מערכות קבלת ההחלטות והביצוע, למען מטרות מוגבלות בהיקפן, לא יתרום הרבה לחילוץ המדינה והחברה ממצבן הקשה. השמאל הקיים חייב למצוא בהקדם את הדרכים ללכד כוחות ולפרוץ בעוצמה גדולה, עם מסר מקיף, אל מרכז סדר היום הלאומי.