'דברי ימי מנזר' – ספרו הפוליטי הנוקב של ז'וז'ה סאראמאגו – מכה בכח רב, כמעט פיסי, בחזהו של הקורא. זאת למרות שהספר עוסק, לכאורה, בזמנים ובמקומות אחרים. קסמו של הספר הוא כקסמן של כל האוטופיות הגדולות: הוא מציג ביקורת מרה על המציאות, ובצידה אלטרנטיבה אנושית אוטופית.
שני מפעלי בניה גדולים מובילים את חיי הגיבורים ב'דברי ימי מנזר': מפעל בנייתו של מנזר עצום ממדים, ומפעל בנייתה של מכונה מעופפת, ה'פאראסולה', בדמותה של ציפור גדולה. ברקע: פורטוגל הנבערת, מוכת הרעב והמלחמות של המאה השבע עשרה, סוערת בתשוקות ויצרים (סאראמגו מתאר אותם להלל!), נשלטת תחת צבאו וממונו של המלך דון ז'ואו החמישי, ומדוכאת באימתה של האינקוויזיציה הכנסייתית. בתוך המובן מאליו של תנאי חיים קשים אלו (לרוב אין האדם מכיר אלא את תנאי החיים המקריים להם נולד) טווים האנשים את חלומותיהם אלו באלו ומחפשים את גורלם המשותף. גיבורי הסיפור הם 'האנשים האמיתיים' של ההיסטוריה הלא מתועדת – בלתאזאר, המכונה 'שבע שמשות', חייל משוחרר שאיבד במלחמה את ידו השמאלית, ובת זוגו בלימונדה 'שבעה ירחים', שאמה החשודה בכישוף הוגלתה על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה.
מפעל בנית המנזר נולד בחלומו של מלך פורטוגל, המייחל לבן ממלכתו שרחמה ממאן. בחלום "יוצא מאיברו חוטר מגזע ישי, ומצמיח אילן יוחסין ענף ומאוכלס כולו באבותיו של הצלוב, עד לצלוב עצמו, יורש כל הכתרים, ואחר כך נגוז האילן ובמקומו מתנשא קוממיות עם עמודים גבוהים, מגדל פעמונים, כיפות וצריחים, מנזר של פרנסיסקאנים…". בחלומו הפאלי של המלך אין אנשים. כבודו האבוד לעד של היחיד הוא השולט בו, וקורבנות האדם שיתבע כבר מסומנים (אבוי לאומה שנחיתותו של מלכה כה ברורה). היעד שמציב החלום הוא אלילי וטפל. יש בו יסודות פשטניים, כמותיים ולא אנושיים: לשלוט במרחב – לבנות "משהו גדול", ולשלוט בזמן – להיות על-זמני. חלום שהוא פרטי ואלילי – כל האמצעים כשרים להגשמתו – פיתוי, כפיה ואלימות כשיעור יכולתו של החולם.
את הקרקע למנזר קונה המלך במחיר עלוב מאיכרים המאבדים את מקור מחייתם ואת כבודם העצמי. מרחבי המדינה הענייה נאספים המוני גברים המתפתים לעזוב את משפחותיהם ולזכות בשכר העבודה שמציע המלך. רובם עובדים כל שעות האור בעבודות שרירים הדורשות מיומנות נמוכה – מישרים שטח, מובילים כמויות עפר במריצות, נושאים סלי סיד עמוסים, מסתתים לבנים ומניפים אותם אל חומות המנזר. הפעילות מתנהלת במבנה היררכי נוקשה: מנהלי העבודה לדרגותיהם, הבנאים המומחים, המוני הפועלים העוסקים בעבודות הפשוטות ביותר, ובהמות העבודה. על המבנה ההיררכי והמשמעת שומרים חיילים מצבא המלך, המדכאים במכות שוט כל הפרת סדר. בחבורת הגברים, החיים ללא משפחה, נהרס כל מרקם חברתי. המתחים המצטברים מתפרצים באלימות והקטטות בין העובדים מסתימות לא פעם בפציעות. הזנות פושה ועמה כהות התחושות ומחלות המין. השיכרות נעשית מפלטם של רבים עם סיום יום העבודה. הגברים מתקיימים בדוחק, חיים מיום עבודה אחד למשנהו ולנים בקבוצות בעיר של בקתות עץ שהוקמה בצד שטח העבודה.
על מנת לפאר את המבנה ולהרשים את המלך, מחליטים מנהלי העבודה להביא למנזר אבן ענקית ולשלבה בשער. מאות אנשים ושוורים מגויסים למאמץ אדיר ומיותר זה וגוררים את האבן מכור מחצבתה אל המנזר, מהלך פרסאות רבות, בעליות קשות. בלימת האבן בירידות גרועה עוד יותר. אחד העובדים בבלימה נמחץ לעיסת בשר תחת המשקל הנורא – קורבן שווא נוסף לחלומו המגלומני של המלך.
עשר שנות בניה מפרכת עוברות, הבניין רחוק מהשלמה. בניגוד לכל הגיון מחליט המלך על שילוש גודלו של המנזר! בד בבד, הוא מצווה על לוחות זמנים קצרים ביותר להשלמת הבניין. אלפי עובדים נוספים מגויסים, הפעם בכפיה, מכל רחבי הממלכה. זקנים ונערים עובדים בפרך בניסיון חסר סיכוי להגשים בזמן את הסיוט שרקח בדמיונו המלך הקודח…
המפעל השני, בניית המכונה המעופפת, נהגה ועוצב על ידי האב ברתולומיאו לורנסו. איש אשכולות שידע "לדקלם בעל פה את כל וירגיליוס, הוראציוס, אובידיוס… מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה…וכשהשמיעו לו שיר, מייד היה מוסיף לו עשר שורות מתאימות משלו שחיבר בו במקום". הוא השלים דוקטורט בסכולסטיקה נוצרית, היה לנואם בחסד הכנסייה, המיר את אמונתו בשילוש הקדוש הנוצרי לאמונה היהודית באל יחיד בעל 'מהות אחת', וחקר את המציאות הפיסית והפסיכופיסית עד שגילה את הכוחות המאפשרים את התעופה. יחד עם גילויו בתחום התעופה מקדים ברתולומיאו את זמנו בגישתו לאדם ולחברה: "נניח בידי האלוהים את שדה האלוהים, לא נחצה את גבולותיו…ונעשה לנו שדה משלנו, שדה בני אדם, ואחרי שיהיה מוכן ודאי יתרצה אלוהים ואז, או אז אומנם יברא העולם".
לפני שהוא מצטרף למפעל חוקר בלתאזאר, שלגדם ידו מחובר קרס ברזל, את ברתולומיאו על תכלית בנייתה של המכונה, וזה אומר לו: "הקרס הזה שקשור לך לזרוע אינו המצאה שלך. למישהו היה צורך וגם רעיון, ובלי הראשון לא היה צץ האחרון… וגם הספינות שאתה רואה בנהר, היו ימים שלא היו להן מפרשים, ופעם המציאו את המשוטים… וככה, כמו שהאדם שהוא בעל חיים יבשתי, נעשה בעל חיים ימי מתוך צורך, מתוך צורך יעשה מעופף." בניית המכונה מכוונת לתועלת האדם. מפעל הבנייה הוא ביטוי לחיפוש של האדם אחרי מימוש הפוטנציאל הקיים בו. זהו מפעל אנושי במהותו, המעורר הזדהות באופן ספונטני.
ברתולומיאו הוא פורץ דרך, וידידיו – בלתאזאר ובלימונדה הולכים בה. הם חולקים בסוד, בתכנון, במלאכת הבנייה של המכונה המעופפת ובטיסה בה. כל אחד מהם תורם למאמץ את תכונותיו וכישוריו המיוחדים. ברתולומיאו תורם את הידע ואת כוח ההמצאה והדימוי שלו ומשמש איש יחסי הציבור של הקבוצה. בלתאזאר תורם את כוחו הפיסי, את מיומנות החרשות בעץ ובברזל, את ההתמדה והדבקות המוחלטת במטרה. בלימונדה היא היסוד הנפשי, כעין נוכחות מוחשת של הלא מודע האנושי. היא משתמשת בכושרי הראיה העל טבעית שלה ותורמת למכונה את הכוח הפסיכופיסי, העל-פיסיקלי, המאפשר תעופה. חלוקה זאת של העבודה ממצה את יכולתם של השותפים וגורמת להם סיפוק. התאום הטבעי המושלם הנוצר בינם מעצים את כוחה של הקבוצה ומביא אותה להישג ששיעור קומתו הוא כמידותיה של האנושות. ויופיו של התאום רב לא פחות יותר מיופיו של ההישג.
היומיום של מפעל הפאראסולה כולל את מלוא המנעד של מרכיבי החיים האנושיים. השותפים למפעל הם גם ידידים נאמנים. השותף הרביעי, נגן הצ'מבלו האיטלקי סקארלטי, תורם לעושים במלאכה את היופי והעונג שב"מוסיקה השמימית" שלו. פעילות הבנייה מתרחשת באחוזה כפרית קטנה. שם חיים בלימונדה ובלתאזאר, שם הם גם מגדלים ירק ופרי למחייתם, שם הם צופים בכוכבים ושם הם אוהבים. אהבתם היא השירה הגדולה שבספר.
אך סיפורם המופלא של חברי קבוצת הציפור הגדולה מסתיים בטרגדיה. הטרגדיה היא בלתי נמנעת, שכן המפגש בין האוטופי לראלי הוא בלתי אפשרי (כך הדבר במאה השבע-עשרה. האם אפשרי המפגש הזה בעידנים אחרים?) ואם לא ננוחם, לפי שעה, במעופה של הפאראסולה, ננוחם אולי באהבה הגדולה הקורנת מ'דברי ימי מנזר' – אהבתם של בלתאזאר ובלימונדה.
