החברה הערבית הבדואית בנגב היא הענייה והמקופחת ביותר במדינת ישראל מאז קום המדינה. היא נתונה בתהליכי שינוי חברתיים כלכליים ופוליטיים כואבים ביותר, כתוצאה מהמעבר הכפוי מאורח חיים מסורתי חקלאי ונוודי למחצה לאורח חיים מודרני, וכתוצאה ממדיניות ממושכת של קיפוח, פגיעה בזכויות, הפקעת קרקעות ונישול זהות.
בנגב חיים היום כ- 130.000 אזרחים בדואים. כמחציתם מתגוררים ב- 7 עיירות, שהוקמו על ידי המדינה בשנות ה–80 וה- 90, וחיים בתנאים סוציו-אקונומיים קשים ביותר, כתוצאה מהעדר תשתית כלכלית תעסוקתית ביישוביהם, מרמת חינוך ירודה ביותר, ומדלות השירותים החברתיים והקהילתיים המוענקים להם. שאר האזרחים הבדואים חיים ביישובים לא מוכרים החסרים אף שירותים בסיסיים כמו מים, חשמל, ביוב, בריאות ורווחה, חינוך תיכון ומסגרות חברה ותרבות.
שנים ארוכות של קיפוח והזנחה וכן התפרקותן של מערכות התמיכה המסורתיות, כלכליות, חברתיות ופוליטיות יצרו בחברה הבדואית תסכול, תרבות של עוני, תלות קשה בשירותים החברתיים המצומצמים, ותחושה כללית של חוסר ערך עצמי וחוסר זכאות לתנאים ולזכויות אזרח בסיסיות, שלהן זוכים שאר אזרחי המדינה.
אחד מהמאפיינים של החברה הבדואית בנגב הוא שיעור הילודה הגבוה, המתבטא בכך שברהט, למשל, בכל שנה יש צורך בהוספת בית ספר חדש. לאורך השנים, הצרכים בחינוך הולכים וגדלים והפערים הולכים ומעמיקים.
רמת החינוך וההישגים בבתי הספר הבדואים בנגב
רמת החינוך וההישגים במערכת החינוך הבדואית נמוכים ביותר, ומסגרות של חינוך לא פורמאלי כמעט שאינן קיימות. 60% מהילדים הבדואים בנגב חיים מתחת לקו העוני. רק 15% מבני 3 ו – %43 מהילדים בני 4 מבקרים במסגרות חינוך. 65% מתלמידי בתי הספר נושרים במהלך לימודיהם, ולאלה שנשרו אין מסגרות חלופיות של לימודים או הכשרה מקצועית.
לאוכלוסיית היישובים הלא מוכרים המונה כ- 72.000 נפש אין אף בית ספר תיכון אחד ביישוביהם. רק 13.5% מהתלמידים עומדים בבחינות הבגרות (על פי רוב ברמות נמוכות בלבד) ורק 2 מכל 1000 מכלל התלמידים מגיעים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה.
המסגרות להכשרת מורים במכללות אינן עומדות ברמה המקצועית הנאותה, וכישוריהם הפדגוגיים של רוב המורים נמוכים ביותר. זהו מעגל קסמים שבו מורים חלשים מעמידים תלמידים בעלי הישגים נמוכים שנעשים מורים חלשים וחוזר חלילה.
משאבים ותוכניות של משרד החינוך המיועדים בדרך כלל לחזק תלמידים באוכלוסיות מוחלשות, למנוע את נשירתם ממערכת החינוך ולטפל באלה שכבר נפלטו ממנה, אינם מגיעים כמעט לבתי הספר הערביים בנגב. זאת, גם משום שהרשויות המקומיות המצופות להקצות משאבים משלימים, אינן מצליחות למלא את חלקן בתוכניות, מאחר שהן עצמן נתונות בגירעון תקציבי מתמיד.
הנתק בין ההורים לבין בית הספר
קושי מרכזי במצב שנוצר הוא הנתק הקיים בין אוכלוסיית ההורים לבין בית הספר. מערכת החינוך המודרנית היא מעצם טבעה זרה לתרבות הבדואית המסורתית. דור ההורים מרביתו לא הכיר את מערכת החינוך של היום. הוא אינו יכול להרגיש אליה קשר, אינו מסוגל לקחת חלק בחינוך הפורמאלי של ילדיו, ולרוב נרתע מיצירת קשרים עם צוות בית הספר. מרבית האמהות לילדי חטיבת הביניים והתיכון הן אנאלפביתיות ואינן מאמינות ביכולתן להיות לעזר בחינוך הפורמאלי של ילדיהן. הן גם אינן רשאיות, על פי המסורת, להגיע אל בתי הספר המרוחקים ממקום מגוריהן, וליצור קשר עם המורים שמרביתם גברים. צוותי המורים מצדם אינם מעודדים קשר עם הורים ולרוב מרגישים מאוימים מיוזמות של מעורבות ההורים בחיי בית הספר. כתוצאה מכך, ציבור ההורים אינו מודע לצרכים של הילד הקשורים בחינוכו במסגרות הלימודיות. ההורים, שלא התנסו בלימודים פורמאליים, אינם מכירים את מבנה מערכת החינוך, אינם מודעים לזכויות ילדיהם בתוכה ואינם מכירים דרכים של מעורבות פעילה ובונה בתהליך החינוך שלהם.
נוצרה מציאות שבה ההורה אינו שותף בחינוך הפורמאלי של ילדיו, וגם איננו יכול להציב בפני הרשויות דרישות לשיפור המערכת ולהקצאת משאבים שיאפשרו שינוי כולל ומשמעותי בחינוך.
דפוסי הוראה שמרניים ושאלות של זהות
תוכניות הלימודים הקיימות ודפוסי ההוראה במערכת החינוך הבדואית הם שמרניים והיררכיים ביותרBanking) Education), ואינם מטפחים בתלמידים תחושה של ערך עצמי ושל זכאות כאזרחים שווי זכויות השותפים בקביעת עתידם. הלימודים בבית הספר אינם מכוונים לפיתוח חשיבה עצמאית, לטיפוח יוזמות הנוגעות ליחיד ולכלל, ולמיצוי היכולות של עשייה ועזרה עצמית.
בנוסף, מערכת החינוך הישראלית מעצבת גם היום דור "נאמן", תלוי וכנוע על ידי כך שהיא מפקיעה את זהותו ותרבותו של הילד הערבי. לא רק שההישגים הלימודיים בבתי הספר הבדואים נמוכים, אלא תוכניות הלימוד הקיימות אינן מותאמות לצרכים הייחודיים של החברה והתרבות הבדואית. בבתי הספר הערביים בנגב מוכתבות תוכניות הלימודים על ידי משרד החינוך כמעט ללא שיתוף אנשי חינוך בני הקהילה הבדואית הערבית בנגב. חסרים בתוכנית תכנים וערכים המבטאים את התרבות הערבית, ואין בה כמעט התייחסות לזהות הערבית ולהיסטוריה שאליה שייך הילד הערבי. במקומם ישנו דגש על לימודי תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל והמסורת היהודית.
הקונפליקט שיוצרת כך מערכת החינוך, מביא את התלמיד הערבי הבדואי לתסכול ולבלבול בכל הנוגע לשאלת הזהות שלו, ומקצין גם את הפער בין דור הצעירים לדור ההורים. זאת, בשעה שאין מערכת מכוונת ומדריכה של יועצים ופסיכולוגים לליווי התלמידים ובני משפחותיהם.
כבר שנים ארוכות שקועה האוכלוסייה הבדואית במאבק יום-יומי על הקיום הפיזי, ובמאמצים של הפרט לשרוד בתוך עולם משתנה. יותר ויותר פאסיביות וחוסר יוזמה שולטים בכל מה שנוגע לחיי הפרט, המשפחה והקהילה, ונוצרו דפוסי התנהגות של "מובס" "נחות" ו"נזקק" "חסר תקווה". בקרב האוכלוסייה בכלל התפתחו משבר זהות מעמיק ותסכול אישי וחברתי, לצד ניכור מכלל החברה הישראלית.
בקרב קבוצות מוחלשות ומיעוטים שנתונים בתהליכים מתמשכים של נישול זכויות (Disentitlement), החינוך הוא כלי חיוני ומשמעותי ביותר להעצמה. אולם, למרות שועדות בדיקה לחינוך הבדואי מתמנות מידי כמה שנים וכתוצאה מהן עולות הבטחות חוזרות ונשנות לשינוי המצב, הבטחות אלה אינן מתממשות. היוזמות והמשאבים המופנים לשינוי ולשיפור מערכת החינוך הבדואית הן מועטות מידי, והפערים בחינוך בין החברה הבדואית וכלל החברה הישראלית הולכים וגדלים.
במדינה רב-תרבותית דמוקרטית, מערכת החינוך מהווה כלי מרכזי בעיצוב האדם האחראי, העצמאי והגאה בזהותו בתרבותו. אולם, תמונת המצב של החינוך הבדואי בנגב היום, חוסר ההכרה של ממשלות ישראל בדחיפות הבעיה ואי התגייסותן לתיקון הדברים לעומק, מציבים את הקהילה הבדואית ואת כלל החברה הישראלית – המאמינה בחשיבות העליונה של חינוך איכותי ושוויוני – מול שוקת שבורה.
אמל אלסאנע-אלחג'וג' היא מנהלת "אג'יק" – המרכז הערבי-יהודי לשויון העצמה ושיתוף