אחד הגורמים המטשטשים את השיח הפוליטי הישראלי הוא הסידור, הסידור לכאורה, של כל העמדות, התפיסות והכוחות הפוליטיים על ציר רוחב של ימין ושמאל – כל אחד מהם נשפט לפי מיקומו 'מימין' או 'משמאל', ובקצות הציר מסומנים הקטבים הטהורים כביכול של 'השמאל' ו'הימין'. יש הרבה מקורות להסתכלות הפשטנית הזאת, לדימוי הציר של ימין-שמאל ועליו כל התופעות הפוליטיות מסודרות כמו חיילים ממושמעים. בין היתר יש כאן גילוי של קוצר רוח שטחי. נוטים להיתפס לדימוי הציר ימין-שמאל, מפני שהוא כאילו-מבאר במהירות ומספק אשליית סדר למול ההתרוצצות האופיינית לפוליטיקה, אבל במיוחד מפני שהוא מספק אשליה של סדר מוסרי ברור, חלוקה חד-משמעית ומוסרנית-למדי בין 'רעים' ל'טובים'.
הדימוי הממצה את הפוליטיקה הישראלית על ציר ימין-שמאל מטפח סיווג מסולף של רעיונות, שאיפות או אינטרסים. ואחת התוצאות המזיקות במיוחד היא הנטייה לחשוב שיותר לאומיות, ובמקרה של היהודים יותר ציונות, פירושה הליכה ימינה על הרצף הסכמטי. הנטייה הזאת מזיקה מפני שהיא מסוכסכת קשות עם המציאות ההיסטורית ומפני שהיא מסלפת את מושגי המחשבה החיוניים להבנת המציאות הפוליטית בת זמננו ומקומותינו.
היסטורית כל הדמוקרטיות המודרניות היו בבירור תופעות פוליטיות בעלות אופי לאומי מובהק. היסוד הלאומי היה גורם מרכזי בתפקוּד הדמוקרטי של ארצות-הברית, בריטניה, צרפת ודמוקרטיות אחרות. העובדה שהלאומיות האמריקנית שונה מהותית מן הלאומיות האירופית אינה צריכה להסתיר מאיתנו עובדה אחרת, חשובה מאוד ובסיסית ביותר – שארצות-הברית, כמו כל רפובליקה מודרנית אחרת, נשענת לשם תפקוּדיה הפוליטיים על רגשות שיוך ובעלות קיבוציים. הרגשות האלה הם הלוז של הלאומיות המודרנית מבעד לכל מופעיה השונים.
מבין הרפובליקות המודרניות, הדמוקרטיות והלא-דמוקרטיות, דווקא ברפובליקות דמוקרטיות, כמו ארצות-הברית, בריטניה (שהרי היא מונרכיה רק מבחינה טקסית) וצרפת, המשטר הפוליטי נשען במידה מיוחדת על רגשי השיוך והבעלות הקרויים 'לאומיות'. הן נשענות לא רק על אתוס ליברלי של זכויות אדם, אלא גם על אתוס דמוקרטי של שלטון עם, אותו עם שהוא נושא הלאומיות המודרנית. ויותר מזה – השתתפות ציבורית בשלטון היא נשמת אפה של הדמוקרטיה; למעשה היא מגדירה אותה; והשתתפות כזאת מוכרחה להתבסס על תחושה של החזקת משהו במשותף, עניין משותף שמנהלים אותו ביחד, או נאבקים אלה עם אלה על אופן ניהולו – אבל מנהלים אותו או נאבקים סביבו מתוך הנחה שהוא שייך לכל. ההנחה הזאת היא יסוד מכונן של רגשי השיוך והבעלות שיש לכנותם 'לאומיות'. זה, דרך אגב, מקור המלה 'רפובליקה': 'רס-פובליקה', כלומר הדבר ('רס') הציבורי ('פובליקה') או הדבר המשותף לכל, שהכל מחזיקים בו במשותף.
רגשי שיוך ובעלות כאלה יכולים להידרדר ללאומנות דכאנית ואפילו לפשיזם. לאומנות ופשיזם הם פתולוגיה של לאומיות, כמו שדיקטטורות קומוניסטיות הן פתולוגיה של סוציאליזם. אבל האפשרות של הידרדרות ללאומנות דכאנית לא שוללת בשום אופן את העובדה שרגשי שיוך ובעלות הם שורש חיוני של הדמוקרטיה ואי-אפשר לתאר אותה בלעדיהם.
מתקבל כאן מעין יחס היסטורי-מושגי כזה: ככל שמדינה מודרנית יותר, ניכר יותר הגורם הלאומי בתפקוּדה. וככל שמדינה מודרנית היא דמוקרטית יותר, מתעצם היסוד הלאומי בתפקוּדה. הדמוקרטיה והלאומיות כרוכות זו בזו, ולא רק מפני שדמוקרטיה מוכרחה להיות לאומית, אלא גם מפני שהלאומיות או ליתר דיוק הלאומים זקוקים למשטר הדמוקרטי – הפתולוגיה הלאומנית מדכאת את העמים הלוקים בה, והמשטר הדמוקרטי הוא היחיד המקנה ללאום ביטוי פוליטי ישיר. אגב, במקרה של הציונות הדבר היה ברור במיוחד, והיא נזקקה למבנים דמוקרטיים קדם-ממלכתיים לשם עצם ההתארגנות שלה.
עד כה בתקופה המודרנית הדמוקרטיה והלאומיות היו כרוכות זו בזו ללא הפרד ובאופן מהותי. הפדרציה האירופית המתהווה לא פורצת את ההיגיון ההיסטורי הזה. אם תוך כדי התהוותה לא תתפתח לאומיות אירופית, יהיה מקום לחשוש לדמוקרטיוּת של המבנה הפוליטי החדש הזה או לעצם הישרדותו. כאן המקור לביקורת – ולא במקרה הביקורת נמתחת מן העבר השמאלי של המפה הפוליטית באירופה – על האוליגרכיוּת של המוסדות האירופיים בבריסל, כלומר על כך שהם אינם רואים עצמם נותנים דין-וחשבון על הפעולות שלהם לציבור חי ומתעניין. עדיין לא ברור מי הם המחזיקים ב'רס' של ה'פובליקה' האירופית.
הלאומיות של הימין נושאת אופי מסתגר יותר, אקסקלוסיווי ולעתים עוין כלפי חוץ. לעומתה הלאומיות השמאלית נוטה יותר לשיתוף-פעולה בין-לאומי. ההבדלים הם הבדלים של דרגה, אבל הם אינם נוגעים לשאלה מה המידה הראויה של שיוך האזרחים לחברתם ושל בעלותם עליה. הצד היותר שמאלי במסורת הדמוקרטית עונה תשובה ברורה לשאלה הזאת – חברה שיתופית ושוויונית לא תתכן ללא העצמת הבעלות של האזרחים על מדינתם ועמה העצמת שיוכם אליה. הימין והשמאל הדמוקרטיים יוצקים לתפיסות הלאומיות שלהם את ערכיהם ואת האינטרסים שהם מייצגים, אבל לא מדובר פה בתפיסה אחת יותר לאומית מהשנייה, אלא בשני סוגים שונים של תפיסה לאומית.
חתירה לשיתוף ושוויון בחברה מוליכה ללאומיות, מוליכה את בעליה אל אתוס חברתי מלכד, רגשי ותבוני. לכן הסולידריות שהשמאל נשען עליה או חייב להישען עליה היא גם סולידריות רגשית-שיוכית. אפשר להתפתות ולקבוע שעקרונית השמאל יותר לאומי מהימין, אבל כדאי לעמוד בפיתוי; קביעות כאלה לא יועילו להבהרת הבעיות הנרמזות כאן. ההיגיון של 'יותר ופחות' לא מועיל להבין את הוויכוחים בין הימין לשמאל על ענייני הלאומיות, לא כאן ולא במדינות מודרניות אחרות. הימין והשמאל הדמוקרטיים הם, בין היתר, שתי משפחות של רעיונות פרשניים על הלאומיות המודרנית, אחוזים באינטרסים ובערכים מנוגדים. אבל הניגודים ביניהם לא יובנו לאמיתם אם הם יוצגו על ציר של יותר או פחות לאומיות. בדרכו, אחת מדרכי המלך של הלאומיות הדמוקרטית, השמאל מוכרח להיות לאומי.