הכיבוש המתמשך – הרקע לנטישת השמאל הישראלי את החברה
יותר מדי אנשים טובים חושבים שאין לסוציאליסטים מה לעשות בישראל. לפי גרסה רווחת מדי במחנה השמאל או ‘השמאל’ בארץ, החברה הישראלית לא ראויה לטיפול לפני שהיא תחדל לכבוש עם אחר. זה גם סדר היום של ערפאת: סכסוך דמים שמהפנט את שני העמים כמו בחלום זוועה ולא משאיר מקום לבנייה, לחיים, לפעולה חברתית; גם הוא שיעבד את החברה (את זו שלו, הפלשתינית) לסכסוך הלאומי; אלא שערפאת, לעומת ‘השמאל’ הישראלי האדיש לחברה והמסור כביכול רק לסיום הכיבוש, דווקא מעוניין בשימור הכיבוש. התנועה הלאומית שהוא עומד בראשה עושה הרבה לשימור הערבוב בין העמים, לסיכול החלוקה לשתי מדינות לאום, ולו במחיר התמדה זמנית של כיבוש חלקי וסבל נורא של העם הפלשתיני. כנראה מניעה אותה תקווה שהערבוב הדמוגרפי, לפיתת הדמים בין שני העמים והשתקעות הישראלים בסכסוך ובו בלבד, יסתיימו בהתמוטטות החברה הישראלית, אחרי שייעקרו שורשי חיות חשובים שלה ותתערער הסולידריות בתוכה.
מדיניות האי-חלוקה של ערפאת מצד אחד וההזנחה של החברה הישראלית מצד שני משתלבות בהשפעה האובייקטיווית שלהן בישראל. שתיהן מטפחות כאן כוחות שקוראים לחידוש של הכיבוש במלוא תוקפו, להיפוך מגמת אוסלו, קמפ-דייוויד וטאבה. רבים מדי ב’שמאל’ הישראלי נוטשים את החברה (הנטישה הזאת היא המחייבת מרכאות). נכון, אף אחד מהם לא יתמוך גלויות בהפקרת התומכים העניים של הימין לגורלם, אבל לנטייה נסתרת כזאת היה חלק חשוב בהכשרת הלבבות במפלגת העבודה ובמר"צ להיותן נושאות דגל ההפרטה, יחד עם הליכוד, ממחצית שנות השמונים ועד עכשיו. לא רק הימין, גם השמאל הישראלי התעוות מוסרית בגלל הכיבוש. ערכיו השתבשו. ההתקוממות נגד הכיבוש התגלגלה אצלו לכדי גועל מהחברה הישראלית עצמה. הסלידה והנטישה עיצבו את ‘השמאל’ לכדי חבר אנשים דקדנטי למדי, רעוע. מצב רוח חנוך לוויני של ‘השמאל’ השאיר את הזירה פתוחה ללאומנות, לקפיטליזם או לשילוב הרסני במיוחד של שניהם בזמן שלטונו של נתניהו.
אין שמאל ללא תכנית כלכלית
אבל הכיבוש הוא לא המקור היחיד להשתרשות הדעה שאין לסוציאליסטים הרבה מה לעשות עכשיו בחברה הישראלית. והוא גם לא המקור היחיד להשתבשות הכיוון של הציונות השמאלית בישראל. מקור חשוב הוא ההערכה שאין לסוציאליסטים תוכנית כלכלית חברתית יעילה, מתפקדת. סוציאליסטים בישראל – ובכל העולם של הקפיטליזם המאוחר – פועלים בחברה שההערכה המבטלת הזאת מושרשת בה היטב; למעשה היא משפיעה על לא מעט סוציאליסטים או סוציאליסטים-לשעבר. הרבה אנשים אצלנו מחויבים לשיתוף ולשוויון בחברה, אבל משוכנעים שבתנאי הקפיטליזם המאוחר אין דרך ניהול כלכלית-חברתית לקידום הערכים האלה.
היאוש הזה הוא יאוש לא ביקורתי. אנחנו יודעים שהסדר הכלכלי-חברתי של הקפיטליזם המאוחר נשען במידה רבה על ההשגים של הסוציאל-דמוקרטיה ושל מדינת הרווחה ממוצאי מלחמת העולם השנייה, על הביטחון החברתי שהושג בזכותן. התנאים היסודיים שאפשרו את התפתחותו של הקפיטליזם המאוחר לא היו מתקיימים בכלל, ללא מדינת הרווחה. בלי ההשגים של הסוציאל-דמוקרטיה ושל המגמות החברתיות-כלכליות הקרובות לה, החברה שהקפיטליזם המאוחר מעצב עכשיו היתה כבר מתפוררת או מתנוונת מאותן סיבות מבניות שמוטטו דמוקרטיות באירופה וחוללו את משברי שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. לכן, ככל שהקפיטליזם המאוחר מתקדם בנצחונותיו בעיצוב החברה, ככל שהוא מחריף את הפגיעות ברשת הביטחון של המעמד הבינוני הקרויה 'מדינת רווחה' וככל שרישום פגיעותיו ניכר בחלוף הזמן – ככל שכל אלה קורים, כך הקפיטליזם המאוחר מערער את בסיסי היציבות היחסית במדינות הקפיטליסטיות ופועל נגד עצמו. זו תקווה אפשרית, אם כי ללא ערובות.
בכל אופן, הסדר של הקפיטליזם המאוחר הוא לא סדר יציב, הוא לא יציב ממש כמו קודמו הסוציאל-דמוקרטי-פרוגרסיווי, ולכן יש לנו מה לעשות לשם ערעורו והחלפתו בסדר כלכלי-חברתי טוב ממנו (ולא כדי לחזור לקודמו). לא כדאי לאמץ את הדוגמטיות של מדע הכלכלה בן זמננו. אין נצחיות דטרמיניסטית בנצחונות של הקפיטליזם המאוחר בישראל ובעולם הפוסט-תעשייתי כולו – לא בנצחונות התודעתיים שלו ולא בנצחונותיו המצערים במיוחד, אלה הממשיים, קובעי הגורלות של בני אדם פרטיים. לכן היאוש הרווח הוא לא ביקורתי. הוא מקנה הכרחיות לסדר כלכלי-חברתי בן זמן מסוים, למה שהוא תולדת תנאים מסוימים; כלומר הוא מקנה הכרחיות למה שהוא לא הכרחי בכלל – למה שהוא בר-שינוי, נתון להמרה או להחלפה מעצם היותו כלול בהיסטוריה האנושית המשתנה.
מה אפשר לעשות? או: מגבלות הכוח של השמאל החברתי הוולונטרי
הכרוניות של הסכסוך הלאומי בארץ והנצחונות של הקפיטליזם המאוחר בעולם כולו הם מגבלות חמורות. צריך בהחלט להתמודד אתם ישירות, ללכת בעלייה, נגד הזרם: צריך לשלול בכל תוקף את נטישת החברה הישראלית בתירוץ הכיבוש, וצריך לדחות את התבוסנות החברתית של שנות התשעים. אבל גובה המכשולים כאן מחייב אותנו לגוון את דפוסי הפעולה שלנו, לתת תשובות ממוקדות לשאלה: מה סוציאליסטים בארץ יכולים לעשות עכשיו. וצריך להדגיש פה – מה הם יכולים לעשות; לא מה ראוי שיעשו. היכולת המעשית חשובה, כי החברה הממשית היא החשובה.
מה שכבר נעשה חושף במידה מסוימת מעט ממה שאפשר לעשות. הפעולה מגלה בתוכה גם גרעינים של מה שהיה אפשר לעשות אך לא נעשה אלא באופן ראשוני. הפעולה של רשת ענפה של עמותות חברתיות שצמחה בארץ דווקא בשנות הפרטה היא כיוון ברור שסומן בחברה הישראלית. הרבה ממקימי 'יסוד' משתתפים בפעולות של העמותות האלה ומתאמצים לרפא את החברה הישראלית. הם עובדים ‘מלמטה’ בחינוך, בארגון אנשים עניים ולאו דווקא עניים להגנה עצמית מפגעי ההפרטה, בארגון עובדים ובהגנה על זכויות עובדים, בהוראה ובהרצאות לציבור, בהעצמת האזרחים בישראל. אלה פעולות חשובות ביותר, ארוכות טווח. הן חייבות להיות במרכז של כל התארגנות סוציאליסטית בישראל.
אבל ההשפעה שלהן תהיה מוגבלת, אם הן יישארו מבודדות, ואפילו אם נארגן אותן ברשת ארוגה היטב. ולא מפני שתחומיהן זניחים והעיקר הוא פוליטיקה של מסדרונות כוח. להפך, הן מתמודדות עם לב העניינים שלנו – השכר, החינוך, הבריאות, הכבוד העצמי האישי והקיבוצי. אבל הפעולות ‘מלמטה’, הפעולות של העמותות החברתיות, יהיו מוגבלות בהשפעה שלהן, כי תותר להן השפעה רק עד כמה שהן לא יפגעו באינטרסים חיוניים לגורמים השולטים בסדר החברתי של ישראל עכשיו. כרגע ההסתדרות של עמיר פרץ, לשם דוגמה, היא גורם חלוש למדי ולא מזיק במיוחד לסדר היחסי של הקפיטליזם המאוחר בישראל. אם היא תאיים היא תתקל בכוחות חזקים ממנה בהרבה.
להגנתה, להגנת הפעולות של העמותות החברתיות ובעיקר להגנת ההגברה החיונית של הפעולות האלה והרחבתן – להגנתן אנחנו צריכים ארגון פוליטי, כוח פוליטי שנוכל להפעיל כדי לפלס דרך לפעולה חברתית משמעותית. היא התכלית, אבל חיוני לה גיבוי פוליטי חזק. יתכן שהרבה אנשים בתוכנו כבר מבינים שהעמותות החברתיות מוכרחות לשתף פעולה במידה הדוקה יותר. אבל צריך להבין שהפעולה שלהן לא תוכל להתרחב, ובעיקר לא תוכל להשפיע על דמות החברה הישראלית, ללא משענת פוליטית. כאשר אין סוציאליסטים מאורגנים ובעלי הכרה חברתית במוסדות פוליטיים כמו הכנסת, מועצות עיר ומועצות מקומיות, הזירה הפוליטית מופקרת לפוליטיקה של שדולה, כלומר למניפולציות של בעלי הון. בעיקרו של דבר, זה המצב עכשיו בישראל.
הפוליטיזציה – האויב הגדול של הימין
כדאי להתבונן בדברי היריבים שלנו כדי לראות איפה נקודות התורפה שלהם. מפני מה מתריעים תומכי ההפרטה והמיסחור של החברה? מפוליטיזציה. הגינוי העיקרי אצלם הוא תיאור משהו כ’פוליטי’, ר"ל: ‘חוקים פוליטיים’, לעומת חוקים כלכליים כביכול; פרנקל וקליין מקצועיים לעומת מועצת נגידים ‘פוליטית’. היריבים שלנו פשוט חוששים מהשפעת הציבור באמצעות מוסדותיו הדמוקרטיים. הסדר הכלכלי-חברתי שהם מקדמים סותר את האינטרסים של מרבית הציבור, ולכן הם חותרים למזער את השפעתו של הציבור באמצעות מוסדות דמוקרטיים, לכן הפוליטיקה של ההפרטה היא פוליטיקה אנטי-פוליטית. ליתר דיוק היא פוליטיקה אוליגרכית ביסודה, כלומר פוליטיקה שמנטרלת את הציבור ומרכזת את כל הכוח בידי מעטים. בתנאים של הדמוקרטיה המודרנית, מגמה אוליגרכית מחייבת את בעליה לנסות לנוון את הזירה הפוליטית ואת השיח הפוליטי. המטרה שלהם היא דה-לגיטימציה של הפוליטי עצמו. למעשה מדובר כאן בדה-לגיטימציה של זכות הציבור להשפיע על ענייניו. הוא אמור להיות חסר דעה בשאלת הריבית. מה הוא מבין בזה? שישאיר העניין למומחים. איזה אינטרס ישרתו המומחים – גם זה עניין למומחים; אולי מומחים אחרים.
מול מגמה אנטי-פוליטית כזאת, מגמה שהיא עצמה למעשה מגמה פוליטית אוליגרכית, אנחנו צריכים לפעול בכיוון ההפוך – לטפח את הזירה הפוליטית בתור הזירה העיקרית הפתוחה בפני האזרחים להתגונן אפקטיווית מפגעי ההפרטה; להקים מפלגה סוציאליסטית רחבה ולהפעיל אותה כך שהיא לא תהיה ארגון אוליגרכי, כדוגמת מפלגות סוציאליסטיות בשעותיהן הרעות, אלא ארגון פוליטי משתף, ארגון שפותח לפני האזרחים פתח להשפעה על העיצוב של החברה הישראלית.
הפוליטיקה – הכרח לתקומתו של שמאל חברתי
רתיעה מפוליטיקה מאפיינת היום יותר מדי פעילים חברתיים. יש לה הרבה מקורות וסיבות. בחלקה היא נובעת ממסורות מסוימות של השמאל. בחלקה היא תוצאה מנטיות פוסט-מודרניסטיות להסתייג בחשד מכל מה שמריח כלליות, קיבוציות או חברתיות ותיאורו כדיכוי. ההסתייגות האופנתית הזאת מעצם החברתיות אמורה להיות זרה לסוציאליסטים. אלה מהם שמאמצים אותה מאמצים בעצם ערכים שהם היו אמורים להתקומם נגדם. ויותר מזה – רתיעתם מפוליטיקה עוזרת לדה-לגיטימציה של השיח הפוליטי בתעמולה של תומכי ההפרטה והמיסחור של החברה.
המשבר המתמשך של הציונות השמאלית אולי הביא אותנו לנקודה המחייבת אותנו לראות שפוליטיקה משתפת, דמוקרטיה ישירה המפעילה אנשים להגנת האינטרסים והערכים שלהם, היא דרך פעולה חיונית. בכל אופן, ארגון פוליטי משתף ובעל השפעה הוא מטרה אפשרית. ישנן התחלות בעלות ערך. הן מסמנות כיוון, וכדאי להתחיל ללכת.
______________________________________________________