במשך שנים ארוכות התפרנסתי בתור מבקר מסעדות. בלי להשתחצן אני יכול להגיד לכם שלא היה עיתון שלא ביקש ממני שאפרסם אצלו את הביקורות שלי, ובמדור התרבות, כי יצא לי מונטין של 'פילוסוף' קולינארי, אבל נשארתי נאמן למה שהתחלתי בו – עיתון יומי קטן. עכשיו למצבי: בסוף חיי אני מוצא את עצמי מאושפז עם זונדה. כאשר באו לבקר אותי כמה חברים, וביניהם באה גם הדודנית המתוקה שלי (אין לי ילדים), התחלתי לספר לה כל מיני זיכרונות. אחרי ששמעה כמה מן הנסים הקולינריים שקרו לי, היא פסקה בקולה הפעמוני ובעיניים פעורות: 'מנצ'יק! (היא קראה לי בשם החיבה של ההורים שלי) אתה חייב לכתוב את זה!'. פחדתי שאקלקל את זיכרון הסעודות הבלתי נשכחות בקול המאנפף שיוצא לי מהפה, אבל היא עודדה אותי, דחקה בי ולבסוף ממש הכריחה אותי עד שלבסוף הועלה על הכתב מה שזה עתה הונח לפניכם – עשר רשימות, שהיו כתובות תחילה בכתב ידה העגלגל והביישני, ועכשיו הן מודפסות, מתוקנות מעט, וגם קרויות 'צרור זיכרונות קולינאריים'.
***
מקום אחר, זמן אחר – חדר היין במסעדה היפנית של סוינג בטוקיו. מה הזמנתי? יודעי דבר שביניכם לא יאמינו, רבותיי וגבירותיי: יין מריר מן החבית האפורה של שו לי משנות העשרים. סוינג עצמו או רעייתו היו מביאים את הכוס אל האורח שביקש זאת. אבל זה היה סופה של ההזמנה. בקשה כזו מצד לקוח חשפה בבת אחת את ההיררכיה הנסתרת והקפדנית של המסעדה. המלצרית הפשוטה, הראשונה, בשומעה את הבקשה הזאת הייתה מחווירה. קצות אצבעותיה היו רועדים. העובדה כי סוינג ורעייתו מחזיקים במרתף המסעדה את החבית של שו לי משנות העשרים הייתה סוד כמוס, הידוע רק לעובדיה הקבועים של המסעדה ולכמה אורחים יודעי ח"ן. מה שהתרחש מכאן ואילך היה זה: המלצרית הסתלקה במהירות מבלי לומר דבר. אחריה הגיע רב המלצרים. אז, באותה תקופה, שמו היה לי שאן. יפני נמוך קומה, רזה, שכל תנועה משלו הייתה נראית כאילו היא חייבת להיעשות בשתי משיכות קולמוס. כך, בהנעה משונה זו, הוא התכופף ולחש – "היה. אזל". למשמע נוסחה זו התקרבתי אליו ושאלתי בלחש, לפי המוסכם, כפי שידעתי, "וזנבו של החתול?". למשמע התשובה – שמבחינה פורמלית הייתה שאלה – קד לי שאן, חרק בנעלו לאות כבוד, והסתלק. אחרי זמן מה הגיע שו פן טי – גיסו של סוינג בכבודו ובעצמו. הוא לא אמר דבר אלא הניח בזהירות קש ארוך מעץ במבוק וכיוון אותו מול עיני, כדי שאביט ברווח שבו. אני – מבקר מסעדות שרשימותיו הופיעו במדורי התרבות של העיתון – ידעתי היטב מה עלי לעשות. הנעתי את ראשי מלמעלה למטה לאות תודה ואחר כך הנעתי אותו בכיוון ההפוך לאות בקשה. בלי להוסיף עוד דבר מבוקשי ניתן לי: כלי המיתר היפני פוגצ'י. לא שו פן טי הביא את הכלי אלא רו נה – דודתו של שו. כלי יפיפה וזעיר זה – ששימש בכמה זרמים של הדת היפנית, וגודלו בערך כגודל כף ידה של נערה – הכיל שלושים מיתרים צבעוניים. היא התחילה לפרוט לאט לאט את הסולמות של הלישו, מוסיקה המשמשת בכמה תרגילי התבוננות. היא עלתה סולם אחרי סולם. אני ידעתי היטב מתי עלי לעצום את עין אחת – אחרי שהושמע הטון החמישי – ומתי עלי לעצום את העין השניה. לפני כן גם הספקתי לראות את חיוכה הנבוך מן הבקיאות המפתיעה שלי. בסוף הסולם העשירי הובאה הכוס בכלי חרס עתיק בידי סוינג בכבודו ובעצמו. גם אם לא הייתי יודע שהוא עצמו מביא אותה הייתי יכול לנחש זאת לפי נעלי הבית מחרישי רחשים שהוא מצווה להלך בהם. כל אותו זמן הייתה דודתו מוסיפה להעלות בסולם. גיששתי, עצום עיניים, בידי אחר הכוס. ואז – לעולם לא אשכח את הרגע הזה, שלחתי את ידי ואת אחת מאצבעותיי בזהירות, בקלות, כאילו אני מרחף מעל תהום. ככה התקדמתי עד שאצבעתי חשה בכוס, ואז קרבתי אותה בזהירות לשפתי. שמעתי את שאיפות האוויר המבוהלות של הכל. עצום עיניים, מקשיב לצלילים האחרונים של הסולם האחרון – הכל לפי כללי הטקס – המתנתי לפיגמונטו, מין טרצה יפנית קטנה שלאחריה אי אפשר להוסיף – לא אז ולא עכשיו – שום מלה.