על האופן בו בעלי ההון משתמשים באמצעי התקשורת לשם חיזוק מעמדם
בעלי ההון הישנים והחדשים בארצנו הקטנטונת משתמשים בכלים סמנטיים, הסמנטיקה של בעלי הטורים והפרשנים הכלכליים בתקשורת הישראלית, לשם חיזוק מעמדם וכוחם במשק ובחברה. הסמנטיקה יוצרת עולם מושגים חדש, ריגשי בעיקרו, שמטרתו ליצור תחושות אוטומטיות אצל הקורא, המאזין והצופה בעד או נגד מי שבעלי המאה ושלוחיהם חפצים ביקרם.
דוגמה מובהקת מהדיון הציבורי בשבועות האחרונים, היא הוויכוח על החלטת הממשלה להקים מועצת נגידים, שתפקח על המדיניות המוניטרית – מדיניות ניהול הכסף, כלומר קביעת גובה הריבית במשק על ידי בנק ישראל.
חסידי בנק ישראל והמדיניות המשולבת של ריבית גבוהה מאד יחד עם שקל חזק, פצחו במקהלה מתוזמנת ומתוזמרת היטיב נגד האוצר והממשלה. יש לומר כאן לצורך הבהרת העניין שריבית גבוהה ושקל חזק (דולר זול) מיטיבים עם בעלי ההון, הבנקים וחברות הביטוח. ריבית גבוהה פוגעת בשכירים, בחסרי ההון העצמי (בעיקר, במי שיש לו אוברדראפט), בתעשייה, ביצוא, בחקלאות ובמלונאות. במסגרת הדיון הציבורי האשימו חסידי בנק ישראל והמדיניות המרסנת האמורה (מדיניות שהיא הגורם המרכזי למיתון ולאבטלה בו שרוי המשק הישראלי) את האוצר והממשלה בקבלת חוק שיחסל את עצמאותו של הבנק המרכזי, שיבטל את ההחלטות המקצועיות והאופי המקצועני שלו ויהפוך את מועצת הנגידים לגוף פוליטי מובהק.
הטענה העיקרית מתבססת על ההנחה ש’פוליטי’ הוא שלילי, רע, בלתי מקצועי, מכוער, רע למשק ולאזרחים ומגלם את כל מה שאנחנו אוהבים לשנוא. ההטעייה הסמנטית היא כפולה. מצד אחד מאשימים את מי שתומך במועצת נגידים ב’פוליטיזציה’ ומצד שני מציגים את הנגיד הנוכחי ואת הבנק המרכזי כגורם מקצועי, אובייקטיבי שרק טובת המשק והציבור עומדת לנגד עיניו.
בהגדרה הנכונה למושג ‘פוליטי’, בנק ישראל הוא גוף פוליטי מובהק היות והוא עוסק בקבלת החלטות המשפיעות על החלוקה מחדש של הרכוש (הפיננסי) ושל העושר במדינת ישראל. כל שינוי בשער הריבית ובשער החליפין של השקל מעשיר מצד אחד ומרושש מצד שני גופים ופרטים במדינת ישראל. על כך אין ויכוח. חסידי ושלוחי בעלי ההון, הבנקים והמתווכים הפיננסיים, מציגים, באמצעות עיתונאים ופרשנים מטעם, את הבנק המרכזי כגוף נקי משיקולים פוליטיים. אבל ההבחנה האמיתית צריכה להיות בין גורם פוליטי, כמו בנק ישראל, לבין גוף מפלגתי.
הבנק המרכזי שלנו איננו מפלגתי אבל הוא בהחלט גוף פוליטי וכך יש להתייחס אליו. הוויכוח על גובה הריבית ושער החליפין של השקל הוא ויכוח פוליטי בין תומכי מדיניות הריסון לבין מתנגדיה. זהו ויכוח לגיטימי וחשוב ויש לקיים אותו בניקיון מושגים ומילים. אולם בעלי ההון, שהורדת הריבית עלולה לפגוע בהכנסותיהם, לא מוכנים לוותר על השליטה שלהם בתקשורת ובעיתונאים. הם בוחרים לנהל את הדיון בעולם מושגים שהם מכתיבים, עולם הנותן להם יתרון בדיון הציבורי ומבטיח להם גם את תמיכתם של אלה הנפגעים מהמדיניות של בנק ישראל.
דוגמה אחרת להטיה סמנטית באותו הדיון היא ההבחנה בין גורמים אינטרסנטים לבין גורמים אובייקטיבים. לכל אחד ברור שבדיון על גובה הריבית צריך להתקיים מצב בו המחליטים הם נטולי אינטרסים. המצב הנוכחי, ללא מועצת נגידים, מבטיח לכאורה מצב זה. זה כמובן איננו נכון. אחד מראשי התוקפים את הצעת החוק להקמת מועצת נגידים הוא איש העסקים והכלכלן פרופ' חיים בן שחר שהוצג בתקשורת ככלכלן, כמרצה לכלכלה, כמומחה כלכלי חסר פניות. אולם, למעשה, מר בן שחר הוא איש עסקים שעיקר פעילותו בשוק הכספים. במילים אחרות, בלשון הבורסה הוא מדבר ‘מתוך הפוזיציה’, כלומר הוא בהחלט אינטרסנט ויש לו אינטרס מובהק בריבית גבוהה ושקל חזק.
דווקא משרד האוצר בכלל ושר האוצר בפרט מייצגים את האינטרס הכולל של המשק, גם של המובטלים, הייצרנים והייצואנים, ולא רק של בעלי ההון. מנקודת מבטו הפרטית של שר האוצר דווקא המדיניות המרסנת של בנק ישראל משרתת את האינטרסים של המשפחה. זה אולי מסביר את ההתקפות החריפות, החריגות בעוצמתן, של הפרשן הכלכלי של ‘ידיעות אחרונות’ נגד שר האוצר, המדיניות הכלכלית של הממשלה והצעת חוק הנגידים.
לוי מורב הוא מזכ"ל מועצת העיתונות פרשן כלכלי בעיתון גלובס. היה יועץ כלכלי לשר לביטחון פנים.