הוראת היסטוריה: תפקידו של המורה עם פרוס המילניום
הילד שלי קיבל בבית הספר שלו משימה: לכתוב האם הכללה זה דבר טוב או רע. המורה שלו היא מהזן ההולך ונעלם של מורות שעדיין סבורות, למרות שנות האלפיים, שאחד מתפקידיו של בית הספר הוא להביא את הילדים לעיין מדי פעם בספר, וגם, שתפקידו של מורה הוא להורות, ולא רק לאפשר. אך מה לעשות, גם ילדי וגם מורתו בתוך עמם הם חיים, ומה יותר מובן מאליו עם פרוס המילניום שאסור בשום אופן לעשות הכללות?
לילד שלי יש לא רק מורה ישנה, אלא גם הורים ישנים. אמא העובדת במשרד הבריאות, ותפקידה, גיבוש וניהול מדיניות בריאות ציבורית, אינו ניתן לביצוע ללא הנחות מכלילות על טיבן של מחלות, טיבם של חולים וטיבו של שוק התרופות. והאבא של אותו ילד, זה האוחז בעט, מיושן לא פחות: עיסוקו בתולדות עם ישראל בעת החדשה בכלל, ובהגירה היהודית ההמונית לאמריקה במפנה המאות בפרט, מחייב אותו להכללות, אלא אם ברצונו לברר את ייחודו של כל אחד ממליוני היהודים שעברו באליס איילנד.
ובכן, שאל ילדי, האם מותר לעשות הכללות? נעלנו היטב את הדלתות, אטמנו את החלונות, הגברנו את המוזיקה כדי שהשכנים לא ישמעו, והעזנו לומר שכן. למעשה, במקום תשובה קצרה ופסקנית, שאלנו את הילד שאלות מסוג זה: האם הוא היה מוכן לצאת ממפתן ביתו, לולא הכליל לגבי כל הנהגים למשל, שהם – ממש כמוהו וכמו הוריו – מעונינים להגיע למחוז חפצם בשלום? האם הוא היה ניגש לקיוסק לולא הכליל לגבי כל המוכרים, שהם אינם מתכוונים לרמותו? באחת – התתכן 'רשות רבים' ללא הכללה באשר לנטייתו של האדם לשתף פעולה עם זולתו מתוך רצון טוב, זאת מבלי להפחית כהוא זה בעוצמתו של המיוחד, של האי-ראציונלי, של הבלתי צפוי והבלתי שפוי?
"ולכן ילדי", כך אמרתי לו, "אין לנו ברירה אלא לעשות הכללות". ומי שאומר אחרת לא רק שאיננו אומר אמת, אלא – מה שחמור בהרבה – הוא סותר באמירה זו את עצם שגרת חייו. שכן, כמו כל אחד אחר, הוא מכליל לגבי רוב המצבים אם לא כולם, הנחות מוקדמות שבלעדיהן הוא לא יכול היה להתקיים. ובנוסף אמרנו לו, שהכללה, כל הכללה, היא נקודת מוצא, ולא שורה תחתונה, ולכן עלינו לחפש את גבולותיה. לתהליך זה אין קץ ואין סוף, ולפיכך הוא דורש תרגול, או במלה אחרת, הוא דורש חינוך.
זו התשובה שנתנו לילדנו הצעיר, ואותה הייתי רוצה לשמוע מפי אנשי חינוך בכלל ומהמורים למקצועות ההומניסטיקה בפרט, ומהמורה להיסטוריה עוד יותר מכך. וזאת למה? מכיוון שמקצוע ההיסטוריה מתעניין בהיווצרותה, תנאיה, מאפייניה ומגבלותיה של רשות הרבים המודרנית, זו המוכרת יותר בשם 'דמוקרטיה'. ומקצוע ההיסטוריה מוטרד – או אמור להיות מוטרד – מהסתירות הפנימיות המלוות את המעשה האנושי המודרני המורכב, שככל שהוא משתכלל וצובר עוצמה, כך הוא רגיש, שביר ופגיע יותר.
לסיכום, האם טוב לעשות הכללות? במציאות בה כל פרט תלוי בכלל לשם עצם קיומו, דומה שזו שאלה רטורית. כיצד הפכה שאלה רטורית לשאלה עקרונית כביכול, זהו כבר נושא למאמר נוסף. כך או אחרת, פרט המעונין להסיק מן העבר לגבי העתיד, המעונין להבין כיצד מקרה יחיד מלמד על הדומים לו, והתלוי בכלל לשם עצם קיומו, חייב ללמוד לעשות הכללות. לשם כך עליו לפתח חשיבה מורכבת. תנאי לכך הוא לימוד. לשם כך נוצר בית הספר. זהו תפקידו של המורה. המורה לביולוגיה, למתמטיקה, למקרא ואולי יותר מכולם, זהו תפקידו של המורה להיסטוריה. בידי המורה כלים רבים וחזקים להוראת התפתחותה של החברה בה הפרט תלוי בכלל לשם עצם קיומו; בידיו הכלים להוראת התפתחותה המורכבת של החברה הזו; ובידיו הכלים להראות לאן הגיעו חברות שמסיבות כאלו ואחרות, ויתרו על החשיבה המורכבת שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
אודי מנור הוא חבר ביסו"ד, ממייסדי קיבוץ תמוז, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באונברסיטת חיפה ובסמינר אורנים.