האור בקצה המנהרה

1300 מלים של תקווה ממומשת, לא רחוק מכאן, בירוחם.

ירוחם כמשל: פריפריה, אבטלה, אקדמיה ובני אדם

"מנהיגות זה להיות מקורי, לשבור מוסכמות, להאמין שהשמים הם הגבול ושניתן לשנות את המציאות.." מצטט דניאל בן סימון את דבריו של מוטי אביסרור, ראש מועצת ירוחם בספרו ‘עסקה אפילה בדרום’. בן סימון מתאר את מצוקתם של תושבי הדרום, על עוניים, נחיתותם ורגשי הבושה והזעם המפעמים בהם. ירוחם מתוארת כסיפור הצלחה, קרן אור, בזכות המהפכה החינוכית שהנהיג אביסרור, אשר הזניקה את אחוז הזכאים לבגרות בירוחם.

אני מכירה את ירוחם ואנשיה מעט יותר משנה. לפני כשנה וחצי הגעתי לאוניברסיטת בן-גוריון כמרצה במחלקה לעבודה סוציאלית והצטרפתי לוועדת היגוי המורכבת משלושה גורמים – המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטה, הלשכה לשירותי רווחה בירוחם והנהלת מחוז ירושלים והדרום של משרד העבודה והרווחה. בדומה למהפכה החינוכית שהנהיג ראש המועצה, מוטי אביסרור, שאפו מנהלת הלשכה לשירותי רווחה, שולמית בן-ישי, וצוותה להנהיג שינוי של ממש במצבן של משפחות החיות בעוני ובשוליות חברתית לאורך שנים בעיר. למצוקותיהן של המשפחות האלה גורמים רבים – אבטלה, התמכרויות, עבריינות, יחסים משפחתיים לקויים. תפקודם של בני המשפחות – מבוגרים וילדים – נחשב בעיני הלשכה לתפקוד לקוי. למרות היחסים הארוכים של הלשכה עם בני המשפחות לא התפתחו יחסי עבודה או יחסים טיפוליים משמעותיים. צוות הלשכה תיאר אכזבה, תסכול וייאוש הדדיים – העובדים הסוציאליים חשו מתוסכלים מחוסר ההיענות של האנשים ליוזמות הטיפוליות שהוצעו להם ואילו האנשים חשו עוינות, ניכור וחוסר אמון ביחס למידת יכולתם של אנשי צוות הלשכה להיענות לצורכיהם. וועדת ההיגוי הייתה אמורה להציע מענה למצב זה, מצב של 'תקיעות'.

‘מילכוד 22’  – כיצד להחלץ ממעגל העוני ולהשאר בחיים?

סקר שנערך בקרב המשפחות מצא כי הצורך העיקרי שלהן הוא צורך בכסף. הדעה הרווחת בקרב קובעי מדיניות, כמו גם בקרב הציבור הרחב ובקרב אנשי מקצוע רבים, גורסת כי קצבת הבטחת הכנסה מעודדת תלות ומהווה תמריץ שלילי לעבודה. חלק מחברי וועדת ההגוי טענו כי הדרך לפרוץ את מעגל המצוקה היא עבודה והפסקת התלות בקצבאות הביטוח הלאומי. אך וויתור על קצבת הבטחת הכנסה נתפס בעיני האנשים עצמם כבלתי אפשרי.

על פניו  זו דרך ללא מוצא, שכן כדי לספק את הצורך בכסף על האנשים לצאת לעבוד, אך עבודה  הינה וויתור על הבטחת ההכנסה – הגב הכלכלי היחיד שלהם, ולכן בלתי אפשרית. האבטלה החמורה בירוחם, כישורי העבודה המוגבלים של האנשים בהם מדובר רק הגבירו את הרתיעה. העבודות היחידות הפתוחות בפניהם הן עבודות זמניות, חלקיות, המציעות שכר מינימום, ללא תנאים סוציאליים בכלל, או ללא תנאים סוציאליים משמעותיים. ברור היה מן הסקר כי האנשים אינם מעונינים להשתתף בטיפול מסוג זה.

פריצת הדרך הראשונה בוועדת ההגוי הייתה הצעתה של פרופ' ורד סלונים-נבו, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון. היא סירבה לראות במצב זה במצב חוסר מוצא, והציעה "ללכת עם הרצון (המוצדק) של האנשים להגדיל את כמות הכסף שברשותם". הוחלט להציע לאנשים שהשתתפו בסקר להצטרף לקבוצה שמטרתה תהייה "לגייס כסף", לא "לעבוד", אלא "לגייס כסף, מבלי לפגוע בזכאות לקבלת הקצבה".

מגייסים כסף, לשם קיום ולשם קיומה של חבורה

לפגישה הראשונה הגיעו 17 מתוך 35 האנשים שהוזמנו. הוחלט על פתיחת קבוצה. מתוך שלל שמות שהוצעו, ביניהם ‘קבוצת המדוכאים’, נבחר השם ‘האור בקצה המנהרה’. מאז פברואר 2001 נפגשת הקבוצה אחת לשבוע, ומשתתפים בה בקביעות 12 מטופלי הלשכה – נשים וגברים, וכן מן הלשכה – שולמית בן ישי ותהילה רובינס, ומן האוניברסיטה –  ורד סלונים-נבו, הסטודנטים – שרון, מלי ותומר ואני.

בפגישות הראשונות העלו המשתתפים מצוקות כלכליות חמורות – ובעיות דיור קשות אצל אחד מחברי הקבוצה שדירתו הייתה מלאה בעובש והיו חודרים לתוכה עכברים וחולדות, צורך בשיניים תותבות, במכונת כביסה. חברי הקבוצה הציעו להתמודד עם הבעיות הללו בדרכים של יאוש – לאיים להצית את הילדים. הם טענו שבלי פרוטקציה ובלי איומים אי אפשר להשיג כלום. אבל ההצעה שהתקבלה ברוב קולות הייתה ההצעה לכתוב ביחד מכתבים – מכתבי בקשה לגופים פרטיים לתרומה של מכונת כביסה, מכתב למבקרת המדינה ולמשרד השיכון וחברת עמידר בעניין מצוקת הדיור. על המכתבים חתמנו כולנו – כל משתתפי הקבוצה. התפיסה שהנחתה אותנו הייתה של ‘אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד’. כך, התגבש תקנון שבו התחייבנו כולנו לשמירה על סודיות ולכבוד הדדי.

הפגישות הפכו ממקום של כעס ומירמור למקום שיש בו זה בצד זה גם כאב, חשדנות ומאבקים וגם בדיחות, צחוקים וכיף – חברי הקבוצה נהנו להיות ביחד. התחושה הייתה כי כקבוצה האנשים יכולים ומוכנים לפעול בדרך שלא פעלו בה לפני כן. מהר מאד, לאחר מספר קטן של פגישות, החלו האנשים לדבר על כך שהם רוצים לעבוד. הוצע שהעבודה תעשה בקבוצה, מתוך מחשבה שלקבוצה יש יותר כוחות מאשר לסך הכוחות של משתתפיה.

‘האור בקצה המנהרה’ – לפי היכולת ולפי הצרכים

כך הקמנו את הקייטרינג ‘האור בקצה המנהרה’. ההזמנות הראשונות הגיעו מן האוניברסיטה. בכנסים ובאירועי תרבות שונים המתקיימים באוניברסיטה מגישים כיבוד – עוגות וגם אוכל מבושל. הקבוצה קבלה על עצמה לספק את האוכל באירוע אחד ומיד אחריו באירועים נוספים. ההתארגנות חייבה הרבה מאד רצון טוב, גמישות ויכולת אלתור, רוח התנדבות ונכונות לעבודה קשה. התקציב לקניית המצרכים הראשוניים הגיע כהלוואה מגמ"ח הפועל בירוחם. המועצה תרמה את מטבחון מועדון הקשישים, בשעות בהן היה פנוי, ושם בוצעה העבודה.

האנשים גייסו את כל הכוחות – הגיעו לעבוד עם תינוקות קטנים, מי שלא ידע לבשל עזר בקילוף, הכנה ובניקיון. אחד הגברים מצויד באופניים הפך ל’קניין’ והיה ממונה על קניית המצרכים. התגובות על האירועים הראשונים היו מצוינות ובעקבותיהם הגיעו הזמנות נוספות. השכר שהגיע התחלק בין אנשי הקבוצה לפי מפתחות שונים – במספר אירועים חולק הכסף שווה בשווה בין כל המשתתפים ובאירועים אחרים חולק הכסף רק בין מי שעבדו, או באופן יחסי לכל אחד לפני כמות העבודה שהושקעה על ידו. הידיעה כי כסף נוסף צפוי להיכנס לקופה המשותפת לכשיהיו הזמנות עתידיות הביאה למידה גדולה יותר של חופש כלכלי. כך לדוגמא מי שנזקק לסכום כסף במזומן למימון השתתפות בתוכנית לגמילה מסמים, קבל את הכסף בהלוואה תמורת התחייבות וערבות של הקבוצה כולה להחזיר את הכסף מרווחים עתידיים. כך גם במקרים נוספים. הידיעה על הכסף העתידי ונכונותה של הקבוצה כולה להתחייב לעמוד בתשלומים האישיים של חבריה, הפכו למשאב ממשי בהווה.

‘העצמה’ כבר אמרנו?

הקבוצה ממשיכה להתקיים. לפעילות הקייטרינג יש כיום רכזת, המקבלת שכר על עבודתה, והיא אחת ממשתתפי הקבוצה. על השינוי שחל באנשים יכול להעיד תהליך בחירת הרכזת: כאשר עלה הצורך ברכז נראה היה לנו, אנשי המקצוע, כי יש צורך באדם מקצועי, שיוכל לנהל את פעילות הבישול, התמחור והשיווק של הקייטרינג כעסק כלכלי לכל דבר, ויהיה בעל הכישורים האישיים הדרושים לניהול עסק דמוקרטי, שיתופי, שוויוני, ברגישות המתאימה. האנשים  חשבו שהם יכולים לעשות זאת בעצמם. "אם אנחנו לא נוכל לעשות את זה, תמיד נשאר בקייטרינג הזה מי שעושים את העבודה השחורה" כך אמרו, וצדקו.

כדי לספר את כל תולדותיה וקורותיה של הקבוצה כדאי לכתוב ספר. אפשר רק לומר כי מה שקורה בה מביא לשינויים גדולים אצל כל אחד מן המשתתפים, וגם אצל בני משפחותיהם. זהו מהפך גדול לא רק בחייהם של האנשים אלא גם בתפיסות המקצועיות של עובדי הלשכה. אנשים שלא ציפו מהם לכלום, שנתפסו לחסרי כוחות, לבעלי פתולוגיות, שסירבו לכל שיתוף פעולה עם ‘הממסד’, הוכיחו כי הם מסוגלים להיאבק למען מטרות טובות, כי הם מסוגלים להשיג, ליהנות, להתקדם, להצליח.

אם תרצו אופטימיות בימים הקשים הללו, אז זו סיבה לאופטימיות.

דר' מיכל קורמר נבו היא מרצה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.