מגמות חדשות בתנועת ה’ירוקים’

התנועה הסביבתית-חברתית החדשה, שנוצרה בשנים האחרונות, מתוארת לעיתים כ"התנגדות לגלובליזציה". לאמיתו של דבר היא מבטאת התנגדות לדפוס מסוים של גלובליזציה: דפוס של הגדלת הרווחים על חשבון בני האדם וסביבתם. תנועת-ההתנגדות היא בעצמה תנועה גלובלית: היא חורגת מעבר למסגרות המסורתיות של הפעילים בעולם הראשון, ומקיפה שורה של ארגונים המוניים גם בעולם השלישי. התנועה החדשה כבר הוציאה לפעולה מאות אלפי אנשים במקומות רבים בעולם, אבל הפוטנציאל הפוליטי שלה רחב עוד יותר. בקרב אוכלוסיית העולם השלישי (המקיפה את רוב תושבי כדור-הארץ), ההידרדרות החברתית והכלכלית יצרה עד כה בעיקר יאוש ואפטיה. אולם, מרגע שמתחילה תזוזה משמעותית של מחאה חברתית, היא עשויה להתפשט כאש בשדה קוצים. בעולם הראשון מתבטא חוסר הנחת מהמרוץ הצרכני בעיקר בפרישה תרבותית   (ה’ניו אייג'‘ לסוגיו השונים הוא דוגמא בולטת לכך), אך גם הוא יכול להיתרגם, בנסיבות מתאימות, למחאה חברתית אפקטיבית. בישראל פוגעת, אמנם, מלחמת השטחים לא רק בסביבה ובחברה אלא גם במאבק להגנתן אולם גם אצלנו הפך הממד הסביבתי למרכיב מרכזי של הרדיקליות החדשה.

התנועה האקולוגית החדשה מתאפיינת בתפיסה חברתית של הסביבה: הסביבה היא זווית הסתכלות החושפת את הסתירות והמתחים הפנימיים המאפיינים את עולמנו. היא מראה שמשהו לקוי מאוד באופן שבו אנחנו חיים. המשבר הסביבתי איננו טבעי אלא חברתי. יש לו ממדים היסטוריים: מקורו אינו בטבע-האדם או בעצם קיומה של תרבות אנושית. שורשיו אינם באנושות ככזו אלא בחברה אנושית מסוימת ובהסדרים המאפיינים אותה. למשבר הסביבתי יש גורמים חברתיים, גורמים שניתן לאתר אותם בניתוח חברתי וניתן לשנות אותם בעשיה חברתית.

כך נפרדת הסביבתיות החברתית מהדיכוטומיה הרומנטית הישנה של שימור מול פיתוח. במקום לשלול פיתוח בכלל מוצבת שאלת טיבו של הפיתוח. הסכנה לסביבה לא נובעת מפיתוח באשר הוא אלא מאופן פיתוח מסוים, אופן פיתוח הצורך את הסביבה, מעכל אותה ובסופו של דבר משמיד אותה. אופן הפיתוח העכשווי, המאופין בגידול בלתי מרוסן של הייצור, קשור להפיכתו של השוק למתווך האוניברסלי בין בני האדם לבין האמצעים הנדרשים למחייתם. התחרות בשוק הטוטאלי הזה מתאפיינת בכך שמי שמייצר יותר – יכול לייצר באופן יעיל יותר וזול יותר, ו"להוציא מן המשחק" את מי שמייצר פחות. זהו מנגנון הגידול המתמיד: מי שלא יִבְלַע אחרים יִבָּלַע על ידם. דפוס הגידול הבלתי מרוסן איננו מתחשב ביכולות הספיגה של המערכת האקולוגית ויוצר בכך איומים קשים עליה. במערב הוא הוליד חברה של ‘השתמש וזרוק’, של שפע מוצרים לטווח קצר, המוחלפים במהירות עצומה. זוהי תרבות שלא נותר בה מקום לתיקון: מה שהיה לו ערך אתמול הופך היום לפסולת. חלום טלביזיוני של ‘אורח החיים האמריקני’ מופץ בעוצמה ומציע אשליה של הצטרפות למרוץ. אשליה זו נמכרת למליארדי האנשים בעולם השלישי, השרויים במצוקה ובעוני.

אקולוגיה, קידמה וצדק חברתי

מול אופן הפיתוח העכשווי, הסביבתיות החברתית מציעה חלופות של קידמה אחרת, של קיימוּת (Sustainability): המפתח לאיכות חיים טובה יותר איננו גידול הכלכלה אלא מערכת של צדק חברתי. לא ייצור של עוד ועוד סחורות אלא חלוקה צודקת של המשאבים הקיימים. חתן פרס נובל לכלכלה, ההודי אמרטיה סן, מצביע בהקשר זה על נסיונה של קרלה, מדינה בדרום הודו שנשלטה במשך שנים בידי השמאל. קרלה היא אחת המדינות העניות בהודו, אך מרבית האנשים חיים בה יותר, ויותר טוב, בזכות מדיניות חברתית של חלוקה מחדש של ההכנסות, של רפורמה אגררית, של קידום מערכות הזנה ובריאות ציבורית. סן שולל את ההתמקדות בתוצר הלאומי הגלמי כמפתח להערכת איכות החיים של בני האדם. האופי הפטישיסטי של ההתמקדות במוצרים ככאלה מדיר מן הדיון את השאלה החשובה והמעניינת יותר – מה המוצרים הללו עושים לבני האדם. במרכז הדיון באיכות החיים, טוען סן, צריכה לעמוד שאלת יכולתם של בני האדם לעצב את חייהם, ולא כמות המוצרים המיוצרים בחברה.

כשאוחזים באמת המידה הזו קל לראות שהמערכת החברתית העכשווית איננה מאפשרת איכות חיים סבירה בעולם הרוב (‘העולם השלישי’). בעולם הראשון היא יוצרת מרוץ עכברים שרבים נותרים בו מאחור אך גם מי שמנצח בו נותר עדיין רק עכבר במרוץ (כפי שכתבה לילי טומלין). ממש כמו ב’עליזה בארץ המראה’, אנחנו צריכים לרוץ פשוט בכדי להישאר באותו מקום. כשהגיון השוק חודר לכל מערכות החיים ויחסי המסחר הופכים לאוניברסליים וטוטליים, הרקמות החברתיות מתפרקות. הסתירה הנוצרת בין היותו של האדם יצור חברתי מטבעו לבין מציאותו האקטואלית היא הרקע להתגברות חיפושי המשמעות ולהמצאתן של  מסגרות חברתיות חלופיות או אשלייתיות. זאת ועוד: כיוון שהדמוקרטיה הפוליטית מאפשרת מירווח פעולה ללחצים ציבוריים, ולחצים אלה עלולים לאיים על הרווחים, מתאפיין הקפיטליזם המאוחר במאמץ  להשליט גם על הפוליטיקה את הכוחות הכלכליים. ‘קשרים פסולים בין הון ושלטון’ אינם עוד מקרה חריג אלא דפוס קבוע. וכבר אמר השופט ברנדייס: אפשר לקיים דמוקרטיה פוליטית ואפשר לקיים ריכוז של העושר בידי מעטים, אולם אי אפשר לקיים את שניהם יחד.

אלטרנטיבה כוללת: אקולוגית, כלכלית, חברתית ופוליטית

כדי לבלום את ההתדרדרות יש לגבש חלופה כוללת: העשרת איכות החיים במקום המירוץ הצרכני המטורף; הרחבת הדמוקרטיה אל הכלכלה במקום השלטת השוק על הדמוקרטיה; אחריות לסביבה ולאדם במקום מיסחור העולם והחיים; פיתוח תחבורה ציבורית נוחה,  נקייה וזולה; הגנה על קרקע פתוחה וחקלאית, נכסי ציבור, חופים ואתרי נוף; חידוש המירקם הקהילתי ופיתוח מנגנונים לתיקון עוולות לאדם ופגיעות בסביבה. בכדי להתמודד עם מנגנון הגידול המאפיין את הקפיטליזם, צריך לפעול, בהדרגה ובנחישות, לשחרור מן השוק של תחומי חיים חיוניים –  בריאות, חינוך, סביבה, תרבות, פוליטיקה. תחומים אלה צריכים להשאר מחוץ למערכת יחסי המסחר. הרחק מעבר למרוץ הצרכני, קיימת עבור כל בני האדם אפשרות לחיים ראויים. חיים כאלה מגיעים לכולנו.

ד"ר דב חנין הוא עורך דין, מנהל  Worldwatch ישראל, ועמית אורח במרכז לסביבה, אתיקה וחברה באוניברסיטת אוקספורד.