צרור זיכרונות – קולינאריים חלק שלישי

יקירתי! בדרך כלשהי צורפתי להפלגה של אוניית משא המיוחדת אשר העבירה את מרתף היין של הוויטיקן לצ'ילי. האונייה הייתה יפיפייה, מעשה ידי אומן, כולה עשויה מעץ אדמדם, וכך, סמוקה ומתאמצת לכאורה, שטה אוניית המשא שבקרקעיתה האוצר שהופקד במחסן הקירור. מתחת לחלון עגול וקטן, עינו התמימה של הרקיע, שכבו עשרות בקבוקים. אילו אוצרות! מי יאמין? ארבע בקבוקי לוכסנבורג, בציר 52! רוז'ה בזיוויאן (מקורי!!!) נלוש בתוך גליל הזכוכית. ויותר מכל – פיזיון מצ'ילי, 1873! כל יום היינו נכנסים בדממה וכולאים את נשימותינו, אני וקברניט האונייה. צעדנו כפופים, כף ידו המצביעה שוב ושוב בהתרגשות על אחד הבקבוקים, זקנו ושערותיו הלבנות, פיו פעור דרך קבע – תמונות אלו חזרו על עצמן. זמן רב בילינו שם, מגששים, עומדים זה מול זה, אילמים נוכח הבקבוקים הקסומים. לא העזנו לעשות דבר, עד שבשעת בין ערביים מצאנו בקבוק רוזיני ריק. בלי לומר הרבה נטלנו גם אנחנו כמה בקבוקים. עלינו לסיפון והתיישבנו בשני כסאות עץ. נשמתי באושר את האוויר שמסביבי. המפרשים בערו באורות שקיעה. בשעות צהרים מופלאות אלו לגמנו לגימה הראשונה מבציר לוכסנבורג, 52! אני זוכר – הרעדתי שוב ושוב את נחירי מעל הכוס והממ! הכוסית הבאה התמלאה מרוזיליטו 1934. הוספנו לשתות, בימים הבאים. ישבנו זה מול זה, עד לשעות הערב. עד שבשעה ערב רוגעת אחת הבחנו במגדלור 'היוצא' מאחורי התורן. נפלנו זה בזרועות זה – קברניט האונייה ואני. החשמן, המופקד על האונייה מטעם הכנסייה – שזה עתה ראיתיו בפעם הראשונה – מיהר לצאת מתאו. העגינה החלה. גשר צר נפרס בין האוניה ובין הרציפים ההולכים ומתקרבים. מולנו, על הרציף, נעמדה פמליה קטנה. נטלתי את דבריי ופסעתי בגשר. מולי צעדו חברי הפמליה, כשהם מזמרים חרישית. כמה מהם הרימו את כף ידם לעברי לאות שלום, זמזמתי חרש גם אני משהו, ושעה שהצטלבו מבטינו הנהנתי לעברם ויצאתי מיד אל העיר.